עדיין קורונה באוויר, וכנראה ייקח עוד זמן עד שתעזוב אותנו. ונכון שכולם מדברים עליה ורק עליה- אבל כשאני מציעה להרגיע, אני רוצה לדבר דווקא עלינו ועל ניהול הידע השוטף.
אנחנו רגילים לדבר על כך שקשה לשכנע עובדים לשנות הרגלים ולהתחיל לעשות דברים טובים ונכונים. ואנחנו מתכוונים לכך שהקמנו פורטל נפלא והם גוררים רגליים ולא בדיוק נכנסים לראות את הסביבה המרשימה שנבנתה כולה רק בשבילם. ואנחנו מתכוונים לכך שהפקנו לקחים מאד חשובים, והכנו מצגות יפות המתארות לקחים אלו, אבל הם לא קוראים/זוכרים/מקשרים ומגיעים לפעילות הבאה, ולא יודעים אפילו שיש לנו משהו שממש יכול לעזור להם. ואנחנו מקימים קהילת ידע מדהימה, שאפשר להיוועץ בה וכל אחד רואה את השאלות, ויכול גם להיעזר בידע העבר, אבל הרבה ממשיכים להתכתב במייל. ואפשר להמשיך עוד; הרשימה ארוכה.
אז במקום שנכעס, או ניאנח בהתייחסותנו לטבע האדם ואי רצונו לקבל מכל הטוב שאנחנו מציעים- בואו נרגע.
בואו נשאל את עצמנו שאלה הפוכה: האם עשינו אנחנו כל מה שנדרש?
האם יצרנו ערך שהוא לא רק משפר, אלא שווה את ההשקעה בעצם השינוי הנדרש לטובתו?
האם יצרנו פתרון שבאמת מוכלל, ומתאים לצרכים המשתנים?
האם הנגשנו את הידע ולא קברנו אותו בסביבה יפיפיה אך פחות שימושית?
האם פישטנו את התוכן, או סמכנו על תוכנו הנפלא, ושכבר יסתדרו בלהבין אותו?
האומנם היינו אנחנו רצים ומשתמשים בפתרון ניהול הידע לו הינו בצד השני של המתרס?
וזו תמיד שאלת המפתח. עם יד על הלב- האם אנחנו היינו משתמשים בו?
ואם התשובה היא לא, או אפילו יש לנו היסוס קטן האם- זה הזמן להרגיע ולהפסיק לשכנע אחרים. זה הזמן לחזור לשולחן השרטוט ולחשוב, האמנם כדאי, ואם כן- איך.
ואם נציע פחות פתרונות, אך רק כאלו שבאמת אנחנו היינו שמחים בהם ומשתמשים בהם- אנחנו שוב על הסוס. חג שמח!