כמנהלים בארגונים קרה כנראה לכולנו, ואפילו יתכן שיותר מפעם אחת, שמצאנו את עצמנו שואלים איך ולמה לעזאזל יש כל כך הרבה אנשים בפגישה הזו? לא עדיף שיעבדו במקום שיגיעו כולם?
ולפעמים יש הרגשה שיש עוד משימות שהכי נכון שייעשו על ידי אדם אחד- עם עצמו, שיתרכז, יכתוב ואחר כך יציע לאחרים להעיר. במקרים רבים תהליך שכזה הרבה יותר אפקטיבי מחשיבה וכתיבה ועשייה משותפים.
ולכאורה, גם בנושא שיתוף מסמכים או תובנות היינו מצפים שכך יהיה המצב.
שאם אנחנו רוצים שהעובדים ישתפו מסמכים לדוגמה, שניתן ליהנות מהם לטובת שימוש חוזר גם למטרות ופעילויות אחרות, שכל אחד ישתף בעצמו את במסמך שלו.
שכן ברור שמלאכת השיתוף כל כך קלה היום, ולא באמת צריך חבר שיחזיק לנו את היד כדי לשתף.
ובכל זאת, אם נבחן כמה עובדים משתפים את הידע שלהם סתם כך, מעבר למעגל הקרוב, כשעלו רעיונות חדשים, וכמה עובדים סימנו מסמך ככזה הראוי ל REUSE, נקבל מן הסתם תמונת מצב לא משמחת במיוחד. אנשים מעטים מידי, בתדירות נמוכה מידי, משתפים מעצמם ידע ומידע, ללא בקשה, שאלה או פניה מפורשת.
וכאן נכנס לתמונה רעיון ה HAPPY HOUR. נניח שהיינו יכולים לייצר פגישות שבועיות קצרות, בהם כל אחד היה מתבקש להציע מסמך אחד מעניין שנגע בו השבוע, או טיפ טוב, ותוך כדי כך, כותבים יחד את הטיפ, מעלים את המסמך למקום שיתופי של היכל התהילה, או סתם מסמנים אותו ככזה, ומסכמים שבוע עם פיצה או כיף קטן אחר.
במציאות שכזו, שיתוף הידע הרבה יותר מצליח; אנשים מעלים יותר, אנשים מכירים יותר זה את של משנהו, ה ENGAGEMENT גובר, ובהמשך, גם השימוש גובר. בסדר גודל.
ותודה לידידי RON YOUNG על התובנות שלו. שיתוף ידע אמרנו?