היום חל תשעה באב. תאריך עברי זה מציין אירוע שהתרחש לפני אלפיים שנה, וטרם בא על תיקונו- אובדן הסמל המשמעותי המרכזי של עם ישראל בארצו ובעקבותיו גם גלות העם.
חכמי ישראל מייחסים את נפילת בית המקדש השני לשנאת חינם בין האנשים- כיתות ופלגנות שהובילו לשנאה, נזק זה לזה והרס זה את זה.
יש ויאמרו שהמצב מזכיר את שמתרחש כיום- ימין ושמאל, דתיים חילוניים, והרשימה ארוכה.
אני מבקשת להציע תזה אחרת- מצב שהוא לא רע, יש מה לשפר, אך אנחנו משתפרים ועוד היד נטויה.
נכון שיש כיתות, ונכון שיש אי הסכמות ופלגנות. כך תמיד היה, וכנראה כך תמיד יהיה.
אך יש פה שני גורמים המשפיעים על כך שנחוש שהמצב יותר גרוע ממה שהוא בפועל:
האחד- התקשורת והרשתות החברתיות. בתקשורת אנו שומעים תמיד את מה שמעניין להשמיע, בבחינת אדם נשך כלב, ולכן נשמע יותר קולות של קצה, מאשר קולות של נורמליזציה. והרשתות החברתיות...דמוקרטיה מוחלטת של שיתוף ידע שבה אין מסננים והמתלהמים נראים כחזות הכל.
והגורם השני- הוא בראש שלנו. דניאל כהנמן וטברסקי דיברו על הטיות קוגניטיביות במהלך קבלת החלטות, הנובעות לנו לראות מספר מועט של מקרים ולהפוך את אלו בעיני רוחנו למשמעותי הרבה מעבר למקומו.
מעבר לכך, אני סבורה שברמת החברה בכלל והארגונים בפרט, יש מקום גם לאופטימיות, ולא רק להיעדר פסימיות.
מובילי דעת שונים המתמחים במנהיגות וארגונים מדברים על כך שאנשים שמחפשים היום יותר ויותר את המשמעות בעבודתם וחייהם (דרוקר, פינק, וולף, לינסקי וחפץ ועוד). אנשים לא מסתפקים עוד בכסף ובחברה נעימה. הם רוצים להיות חלק ממשהו משמעותי.
ניתן לרתום זאת לטובת שיתוף ידע, אם נתייחס לשיתוף כמשהו לא טכני; ניתן לרתום זאת לטובת ההירתמות הארגונית לכל מטרה, אם אכן ראויה. וניתן לרתום זאת כחברה- לטובת כולנו.
יתכן ולא ירחק היום ותהיה הרבה אהבת חינם. אנחנו בדרך לשם :)