יש סיפור מפורסם על הרופא של חלם שנקרא פעם למיטתו של הסנדלר שחלה במחלה קשה. בדק הרופא את הסנדלר מכף רגל ועד ראש ולבסוף אמר לסנדלר: "אי אפשר לרפא אותך....בקרוב תמות" אמר הסנדלר: "אם נגזר עליי למות, הייתי רוצה לאכול קצת כרוב כבוש לפני מותי!" הביאו לסנדלר כרוב כבוש והוא אכל להנאתו. חלף יום אחד והסנדלר קם ממיטת חוליו בריא כשור. כששמע זאת הרופא מיד רשם בפנקסו: "כרוב כבוש מציל ממוות". כעבור מספר ימים חלה החייט של העיר חלם. מיד הזמינו אליו את הרופא. בדק הרופא את החייט וציווה:"יש להאכיל את החייט בכרוב כבוש" האכילו את החייט המסכן בכרוב כבוש, ולא עבר אלא יום אחד והוא נפח את נשמתו ומת. שוב הוציא הרופא את פנקסו ורשם בו:" "כרוב כבוש הנו תרופה מצוינת רק לסנדלרים..."
כאשר אנחנו מפיקים לקחים, אנחנו ממליצים להכליל את הלקחים הנלמדים. לא רק מה נכון לעשות במקרה שזהה או דומה מאד לאירוע ממנו יצאנו, אם כי לראות מתי עוד נכון להסיק את שהסקנו, ולהפיק לקחים שנכונים למקרים נוספים. למשל, אם היתה בעיה בעת עזיבת עובד, שחלק מהציוד בטעות לא הוחזר, וסמכנו על מילתו של העובד (שגם הוא בן אדם ויכול לטעות, גם אם יש להאמין בו), הרי שיתכן ונלמד לקח לגבי תיעוד תהליך סיום הפעילות. אך בה במידה, אפשר להכליל את הלקח, גם לקליטת העובד ורשימת המשימות המתבצעת עם הגיעו.
לעיתים דווקא נכון לדייק ולא להכליל. כי אם נכליל יש שתי סכנות: האחת- שאנשים יתקשו להבין מה רצינו, כי כתבנו בדרך כללית מידי. והשנייה- שלא נהיה מעשיים ונישאר ברמת התיאוריה.
האיזון בין הכללה ודיוק לא טריוויאליים, והם חלק מעיסוקנו כמנהלים ומנהלי ידע.
אך דווקא היום, נתקלתי במצב בו יציאה ממצב קונקרטי להכללה אפשרה את החזרה לקונקרטי הנכון ומדויק יותר. ליוויתי תהליך למידה בו נדרשו המלצות. כל המלצה נתקלה בקיר של התנגדויות. זה היה הזמן לעזוב את ההמלצות הספציפיות ולהכליל. נדרש, מתוך מה שהבנו, לפעול בשלו גזרות: א, ב, ו-ג. היתה הסכמה מקיר לקיר. אנשים השתחררו מההמלצות הקונקרטיות ולכן יכלו להסכים. הציעו אתם, כיצד ומה נכון לפעול בשלוש גזרות אלו. מיד עפו רעיונות באוויר- קונקרטיים אחד אחד.
מודה שהופתעתי עד כמה טכניקה פשוטה כל כך, יכולה להחזיר אותך, לאותו שדה ממנו יצאת. לעיתים לרעיונות אחרים; לעיתים לאותם רעיונות עם הסכמה. דיוק-הכללה-דיוק. והתקדמנו.
שווה.