GOOGLE שינו את חיינו ביותר דרכים משאנחנו מוכנים להודות.
אני מבקשת להתמקד בהיבט הראשון והמשמעותי של שינוי זה- הזכות והיכולת לדעת.
לפני שנים, כאשר נסענו וחלפנו על פני בנין יפה, או שם של רחוב של הכרנו- התפעלנו, הרמנו גבה, וברוב המקרים נשארנו בורים לגבי מהות אותו בנין, או שמו ופעלו של האיש שזכה בכבוד שרחוב יקרא על שמו. כאשר התלבטנו לגבי נושא כלשהו, לדוגמה מי היה נשיאה החמישי של ארצות הברית, הפעלנו את זיכרוננו, ואת זיכרון הסובבים אותנו, אך בזה בדרך כלל הסתפקנו, והרבה פעמים נותרנו חסרי ידיעה.
אם היינו בארץ זרה, ורצינו לקחת מונית מהמלון משדה התעופה, היינו צריכים להעריך כמה זמן יכולה נסיעה כזו לקחת, ואולי לשאול בקבלה. כנ"ל לגבי עלות הנסיעה. נדרשנו ליותר מזומנים, כדי להיות בטוחים שיספיק לנו הכסף הזר.
ותמיד נדרשנו למקדמי ביטחון רבים, ונשארנו עם הרבה יותר סימני שאלה. ומזומנים עודפים. וזמן לא מנוצל.
וכיום, GOOGLE משלימים לנו את החסר בדרך כל כך מופלאה. אתה שואל מי היה ראש הממשלה החמישי או השלישי או כל אחד אחר, ובכל מדינה כמעט, ומקבל תשובה ישירה. אתה שואל על עלות נסיעה ומקבל תשובות ממוקדות, מדויקות למדי. ובהרבה נושאים- אתה פשוט מגיע לכרטיסיית ידע הכוללת את המידע החשוב ביותר אודות אותו פריט.
והתרגלנו, וזה כמעט ברור מאליו. ואנחנו יודעים הרבה יותר,
אז למה במקום העבודה זה לא ככה?
למה כשאנחנו נדרשים למידע או ידע- אנחנו צריכים לעבוד הרבה יותר קשה, ובסוף היום מגיעים להרבה פחות? בארגונים בהם אין ניהול ידע בכלל, אנחנו מכתתים רגלינו (או יותר נכון אצבעותינו) באינסוף ספריות ותיקיות ומחפשים את המסמך. אנחנו מרימים טלפון או שולחים מייל ומנסים לראות או עמית יכול לסייע.
בארגונים בהם יש ניהול ידע, אנחנו משלבים חיפוש בפורטל; ומקווים לא לקבל יותר מידי תוצאות; או תוצאות זבל; או לא לקבל את התוצאות. ובארגונים גדולים, יתכן ויש קהילת ידע, או מפת מומחים, וניתן גם להיוועץ בהם.
אך בסוף היום- כמות ההשקעה הנדרשת מאתנו כמשתמשים גבוהה הרבה יותר; וכנ"ל מהארגון. ומידי פעם עולות שאלות, האם וכמה נכון להשקיע בניהול הידע. ומבקשים שגם המשתמשים ישקיעו, והארגון משקיע יותר. ומשקיע פחות. ובכל מקרה- אין לנו את תמונת ה GOOGLE המופלאה שאנחנו זוכים לקבל לגבי הידע החוץ ארגוני.
אז איך הכל יכול להשתנות? איך אנחנו יכולים להרים את רמת הידע וקלות השגתו גם בארגונים?
האמת שהתשובה יותר פשוטה משהיינו חושבים. כארגונים אנחנו צריכים להשקיע בידע. ללכוד אותו; לתעד אותו; לשתף אותו; לשמר אותו; ולפתח ידע חדש.
אך אם נעשה עוד צעד אחד- ונסכים לשתף את הידע עם יתר הארגונים אי שם בעולם ולשים אותו באינטרנט, הכל ישתנה. נוכל לזכות באותה רמת ידע ושירות שאנו זוכים לה במידע החוץ ארגוני.
אז אולי לא נשים את כל הידע- אך את רובו בוודאי אפשר וכדאי. אנחנו לא באמת ממציאים ידע שונה מהאחרים. אנחנו פשוט מעתיקים זה מזה ומרגישים מיוחדים, כשאנחנו ממציאים שוב את אותם תהליכים ותובנות בכל ארגון מחדש.
כאשר יהיה לנו אומץ לשתף את המידע והידע, לפחות ברובו, נהיה במקום אחר לגמרי. הרבה יותר טוב.
עדיין חסר לנו את האומץ בארגונים.
ואולי אנחנו, אנשי ניהול הידע צריכים להיות השגרירים. אלו שצועקים שהמלך עירום; ואפשר לעשות כל כך הרבה פחות, ולהשיג כל כך הרבה יותר.
אז צעקו. וצעקו חזק. וחשבו מהו נושא אחד שבו הארגון שלכם היה מוכן לשתף ידע עם העולם.
כי אם כל אחד ישתף דבר אחד, ועוד אחד, יהיה לכולנו הרבה יותר ידע. ויהיה יותר קל לשתף את הדבר הבא.
חלום. אך אפשרי. בידינו הדבר.