אהיה כנה עימכם. אני שונאת להיכשל.
מה הפלא תשאלו? מי אוהב להיכשל? מה יש פה בכלל לספר?
אלא... שהעולם שלנו מורכב. למרות שכישלון אינה אופציה מועדפת, מדובר בסוגיה שמן הראוי להתייחס אליה.
אמירה ראשונה וחשובה שקשורה בעצם מהותו של כל סטרט-אפ או גוף אחר שלוקח סיכונים: לאדם כפרט, ולארגונים ככלל, כדאי שתהיה מוכנות ויכולת הכלה של כישלונות. ככל שנגדיל את הסיכון, כך נגדיל את הסיכוי, ולכן אם אנחנו רוצים לטעום טעמה של הצלחה משמעותית מאד, עלינו נכונים לקחת סיכונים משמעותיים, ועימם גם לנחול כמה כישלונות בדרך. בחירת מסלול שאינו מאפשר כישלונות, מקטין את הסיכוי לפריצת דרך ולהצלחות בסדר גודל משמעותי. על ארגון או אדם בודד לא רק לדעת שיש כישלונות אלא אכן להיות מוכן ונכון לנגזרות של הכשלים. הסיכון יכול להיות ברבדים רבים: בחשיפת רעיון, באובדן זמן, בנזק כספי, וכמובן, במשהו שכנראה חשוב לנו לא פחות- בנזק תדמיתי/ רגשי.
המלצה זו אינה רק פשוטה ליישום בגלל הקושי שלנו להטמיעה ולא רק כמס שפתיים. היא קשה, כי פעם שיצאנו לדרך, אסור לנו כל הזמן להגיד לעצמנו: "לא נורא אם ניכשל". אמירה שכזו יכולה להיות מתכון לא רע להגעה לנקודה זו. עלינו לעשות כל שביכולתנו לרצות להצליח.
איך נעזור לעצמנו להימנע מכישלון, במקומות בהם הסיכון גבוה?
כמו בנושאים רבים אחרים, יש פה גם שילוב של מענה שכלי ורגשי.
בהיבט השכלי, אחד הכלים שאני מצאתי כמסייעים, ולא רק כאשר הסיכון גבוה, הינו שימוש בכלי ה BAR (Before Action Review). אנו שואלים את עצמנו ארבע שאלות:
מה הציפיות שלנו מהתהליך (שאלה שנשמעת פשוטה אך יש למה מספר תת שאלות קשורות)?
מה יכול שלא להצליח (What can go wrong)? שאלה זו נשאלת אלא מול הציפיות.
מה למדנו ממקרים קודמים שיכול לסייע להצליח הפעם?
ושאלה מסכמת.. מה נעשה אם כך, כדי להקטין סיכונים ונזק הכרוך בהם?
אלו שאלות שמסייעות לניתוח שכלי.
בהיבט הרגשי, מצאתי שני כלים: עצם הרצון להצליח ולא להיכשל; והאמונה שלנו ביכולתנו להגיע לשם (Yes, we can). אלו כנראה, לפחות עבורי, הכלים המשמעותיים ביותר להתקדמות.
שלא נתבלבל; יש כאן פרדוקס מובנה: מחד, נכונות לכישלון, ובו זמנית, מאידך, אי נכונות לכך.
ההמלצה האחרונה, אותה אני משתדלת ליישם, כאשר בכל זאת לא הצלחתי: אם כבר נכשלתי- לא לבזבז את הכישלון, ולנסות להפיק ממנו לפחות לקחים, כדי לפעול יותר טוב בעתיד.
הרבה נאמר ונכתב על הפקת לקחים, וכנראה שרוב הדברים אכן נכונים. הפקה טובה, אינה מסובכת כל כך, ומקטינה את הסיכון בכישלון דומה חוזר. AAR (After Action Review) הינו כלי מצוין ליישום, אך כל כלי שמנתח באופן אפקטיבי את שהיה, כדי ללמוד מה כדאי לעשות- ראוי ומתאים.
כמו שפתחתי- אני לא אוהבת להיכשל; אני לא אוהבת להודות בכישלון, ואפילו- קשה לי בעת כתיבת שורות אלו, לחזור על מונח זה כל כך הרבה פעמים. אבל אני מעיזה, ומוכנה להסתכן. אני נערכת לפני, ואם וכאשר... כן מפיקה אחרי. ובסופו של יום, העולם ברוב הפעמים לפחות, מחייך. תודה :)