התפתחות הכתב, אמנות התיאטרון ומאוחר יותר הדפוס, הפיצו את הסיפורים לקהלים הולכים וגדלים. התנ"ך נתן לנו מאגר סיפורים שכנראה מכיל בתוכו את כלל הארכיטיפים - האבטיפוסים לדמויות, לסיפורים ולמערכות יחסים. אמנות הקולנוע הצליחה להביא לחיים את כל מה שהדמיון האנושי מסוגל ליצור, שיכללה את האופנים בהם ניתן לספר סיפור והרחיבה את היריעה. חדרי הבריחה הפכו את המאזין/ צופה הסביל למשתתף פעיל שמקדם את העלילה ונטבעו מונחים כמו immersive story telling - סיפור ש"מטמיע" את המשתתף בתוכו. האינטרנט והרשתות החברתיות הפכו את כולנו למספרי סיפורים. או רק גילו לנו שזה מה שבעצם תמיד היינו.
אנחנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו, שמורכב מאלפי סיפורים, ולומדים להכיר זה את זה ולהזדהות אחת עם השניה באמצעות סיפור סיפורים. אם זה על תקרית מעצבנת שקרתה לנו בדרך לעבודה, או על חלום שחלמנו. אנחנו מרותקים לידיעה על קבוצת ספורט שרגילה להפסדים, שלוקחת פתאום את האליפות, או על נערה מהפריפריה שזוכה במקום הראשון בתחרות שירה והופכת לכוכבת בין לילה. פשוט כי סיפור סינדרלה - על האנדרדוג שמנצח כנגד כל הסיכויים בזכות אמונה ונחישות - זה אבטיפוס לסיפור טוב שתמיד עובד. מאחרי כמעט כל מה שלוכד את תשומת ליבנו, גורם לנו למעורבות רגשית ונחרת בזכרוננו, נמצא פשוט סיפור טוב.
מותגים הבינו מזמן את הערך של סטורי טלינג. כדי לגרום למעורבות רגשית גדולה יותר בקרב קהל הלקוחות שלהם, הם מוכרים סיפורים וחוויות שמעבירים את הערכים של המוצרים שלהם. ניתן לשלב סטורי טלינג גם בניהול ידע בארגון. למשל להפוך הדרכה יבשה לעובדים להרפתקה מסעירה באמצעות יצירת חדר בריחה סביב הנושא אותו רוצים להעביר. כשהעובדים הופכים ממאזינים פסיביים לגיבורים שמקדמים את העלילה, המעורבות הרגשית שלהם עולה בהתאם. ניתן לשלב סטורי טלינג בכלים נוספים פנים ארגוניים וכאלה שפונים ללקוחות כדוגמת ניוזלטרים, סרטונים ותוכן ברשתות החברתיות ולמעשה בכל מצגת, הרצאה, או פגישה. כל מסר או נושא יעבור טוב יותר בעזרת סיפור.
אז הם שם כל הזמן. מגוונים ושונים, לא רק בספרים ובסרטים, אלא גם בפרסומות, בחדשות, בהרצאות טד ובשיחות המסדרון. נדמה שיש מיליוני סיפורים, אך למעשה ישנה כמות מוגבלת של ארכיטיפים של סיפורים עליהם ניתן לטוות אינסוף וריאציות, שהופכות לייחודיות בזכות סגנון שונה וקול אישי של המספר. אך בבסיס קיים מבנה משותף לכל סיפור טוב.
הסופר ג'וזף קמפבל חקר והשווה מיתולוגיות שונות של תרבויות קדומות, שלא יכלו להשפיע זו על זו וטען שלכל הסיפורים שנוצרו בתרבויות אלו יש מבנה משותף. זאת אומרת שלמרות הבדלי תרבות, דת, גזע, או מין, לסיפור טוב בכל זמן ומקום, יש מבנה אחיד. קמפבל קרא למבנה שלו מסע הגיבור. במקרה שלנו, נקרא לו מסע הגיבורה.
על פי קמפבל ודן הרמון -תסריטאי שיצר מודל פשוט יותר של המודל של קמפבל - לכל סיפור, ממש כמו לסיפור החיים של כולנו, יש התחלה, אמצע וסוף. המסע הזה מתואר כמעגל שמתחיל ומסתיים באותה הנקודה. יש גיבורה מובילה שיש לה רצון, היא עוזבת את המוכר והידוע ויוצאת למסע לא שגרתי כדי להשיג את מבוקשה. בדרך היא תצטרך להתמודד מול מכשולים, תסתייע בבני ברית ותתעמת עם יריבים, כמעט ותאבד הכל, אך אז תגלה בתוכה כוחות חדשים ותשיג את מה שיצאה למסע למענו, רק כדי לחזור הביתה – שונה ממי שהייתה כשיצאה לדרך, לאחר שצמחה והתפתחה.
סיפור שבנוי כך יהדהד בתוך הצופה/ המאזינה. למרות המבנה האחיד,דווקא סיפורים אישיים מאוד הם בו זמנית אוניברסליים. הם מרגשים ומאחדים אנשים כי הם מזכירים לנו שלמרות כל ההבדלים, אנחנו בסך הכל די דומים. אז אם יש לכם מסר חשוב להעביר, נסו לעשות זאת בעזרת סיפור. נסו לרגש, להצחיק, ליצור ציפיה לדבר הבא שעומד לקרות ואז להפתיע בתפנית בלתי צפויה. התחילו במשפט אחד. אומרים שסיפור טוב באמת, אפשר לספר במשפט.
קישור לוידאו על מסע הגיבור:
https://youtu.be/LuD2Aa0zFiA