מי מאיתנו לא חיפש פעם באינטרנט? אחת הבעיות המרכזיות בבואנו לחפש, היא ריבוי התוצאות.
לכאורה, מה לנו להלין? נשמע כמו צרות של עשירים; יש לנו הרבה ולא טוב לנו?
איש זקן פעם אמר: כמו שהעולם המערבי שכה התעניין בתחילת המאה העשרים בבעיות העולם השלישי של חוסר תזונה ורעב, הפך את פניו ועסק בסוף אותה המאה באותה רצינות ובאותה מידה, בבעיות לב, עודף אכילה ודיאטה, כך גם בעיית חסר הנתונים והמידע שאפיינה את עולמנו לפני מספר עשורים, הלכה ולבשה צורה חדשה של עודף נתונים, מידע וידע.
ריבוי תוצאות חיפוש הוא גרוע כמעט כמו החסר בהם. כי השורה התחתונה נשארת זהה- לא עושים שימוש בידע. ואם לא עושים בו שימוש, מה הרווחנו שקיים?
אין פה גילוי חדש. והסיפור לא מצטמצם לעולם האינטרנט הרחב. גם בעולם הארגוני הפנימי אנו נתקלים יותר מידי פעמים בתופעה שהידע והמידע קיימים ומתועדים, רק שלא מצליחים לאתר אותם.
כבר שנים שאנו מוסיפים שני רכיבים נוספים:
- תפריט ניווטי: לפורטל, לאתרים וליתר שערי הידע.
- מאפיינים וערכים המתאימים לצירי העשייה המרכזיים, כדי לאפשר חיפוש אפקטיבי יותר ("תן לי מסמכי מהדורה 6 הכוללים את המילה BLUETOOTH").
לגבי הראשון, אכן הצלחה. אם התפריטים נבנים באופן הנכון הרי שתועלתם גבוהה. הם מסייעים גם בהנגשת הידע לעובד, אך גם בדחיפת הידע באופן עדין: העובד לא תמיד יודע מה הוא לא יודע ואם בעת שהוא מבקש טופס החתמת לקוח, הוא מקבל מקטע של נוהל רלוונטי ושלושה לקחים הקשורים בהחתמת לקוחות, הרי שקירבנו אליו את הידע, וסייענו לו לעשות בו שימוש.
אך אין די בתפריטים, טובים ככל שיהיו.
תפריטים סדורים תמיד יהיו מאורגנים לפי ציר עשייה מרכזי אחד (תהליכי העבודה המרכזיים של הארגון, או נושאי העבודה או תרחישים וכו') אך לא לפי כולם גם יחד. תפריטים תמיד יתחקו אחר "איך הארגון חושב שהעובד ייגש לידע", אך לעולם ירצה העובד לגשת בשיטות נוספות.
ועל כן, יש לנו את השיטה השנייה: החיפוש החופשי המלווה במאפיינים. ע"י הגדרת המאפיינים הארגוניים, המהווים את צירי העשייה ולכן גם את צירי ההסתכלות הראשיים, ניתן לאפשר חיפוש חופשי (של מחרוזת), הממקד למסמכים ספציפיים.
תיאוריה יפה. לצערנו, בחיים המשתמשים כמעט ולא עושים שימוש בסוג זה של חיפוש.
רובם מבצעים חיפוש חופשי בלבד ולא פותחים לעולם את חלון החיפוש המורחב המאפשר מיקוד לפי מאפיינים וערכיהם הספציפיים.