WEB2.0 הוא מונח המתייחס לדור השני של שירותים באינטרנט. בעוד הדור הראשון של האינטרנט התמקד באתרי אינטרנט המציגים תכנים שנוצרו על-ידי מנהלי האתר, הרי שבדור השני הגולשים הופכים שותפים מרכזיים ביצירת המידע ובהערכתו: הם שותפים ביצירת המידע באמצעות בלוגים, שיתוף אלבומי תמונות, קטעי וידיאו (דוגמת אתר "myspace") ועוד, והם מבקרים את המידע המפורסם באמצעות דירוגים ובאמצעות טוקבקים.
יתרה מזאת, ב- WEB2.0 הגולשים הם לא רק שותפים ביצירת המידע, הם גם בעלי השררה.
כריס אנדרסן, העורך הראשי של מגזין הטכנולוגיה" "Wired, השתמש במונח הסטטיסטי "חוק הזנב הארוך" לתאר את מקומם של הגולשים בעידן WEB2.0. לדבריו, ריבוי המשתמשים ושיפור היכולות הטכנולוגיות מאפשרים לספקי התוכן להגדיל במידה ניכרת את מגוון השירותים, כך שיכללו גם פריטים פופולרים פחות, אך יענו על מגוון רחב יותר של העדפות. ספקי תוכן המיישמים זאת מרוויחים את "הזנב הארוך" של הלקוחות, והם מבוקשים ורווחיים יותר.
יישומים מרכזיים ב- WEB2.0
יישום נפוץ ב- WEB2.0הוא WIKI, כלי ניהול תוכן (WCM), המאפשר לגולשים לעדכן את המידע בו או לשנותו, ואף להגדיר את מבנה הפריט ואת התצוגה שלו. כמו כן, יישום זה מבוסס על שיטת הקישורים (Hypertext), המאפשרת לנווט בין טקסטים באתר באמצעות קישורים בגוף הטקסט. דוגמה בולטת ליישום זה היא האנציקלופדיה "ויקיפדיה", שערכיה נכתבים ונערכים על ידי גולשים באינטרנט. הצלחתה המסחררת נמדדת בכך שבחמש שנות קיומה נוצרו בה פי מאה ערכים יותר מבמאתיים שנות קיומה של אנציקלופדית "בריטניקה"!
יישום נפוץ נוסף הם אתרי RSS ((Rich Semantic Syndication, המתירים לגולש לבחור בעצמו את המידע שאליו ייחשף. אם בעבר ניגש הגולש למידע באמצעות פורטלים ומנועי חיפוש, הרי שכיום התהפכו היוצרות: הוא נרשם באתר לנושאי מידע המעניינים אותו, ואתר ה- RSS מייבא עבורו תכנים, ידיעות וקישורים לאתרים בנושאים שבחר. כך בגישה לאתר אחד הוא יכול לצפות בידיעות מכ-300 אתרי אינטרנט שונים, ללא צורך בחיפוש.
כאמור, שיתוף במידע הוא היבט מרכזי של WEB2.0. דוגמה לשיתוף כזה הם אתרי תגיות, כמו del.icio.us. אתרים אלו מאפשרים לכל גולש לשמור רשימת אתרים המועדפים עליו, ולתייג אותם בתגיות לפי נושאים. האתר מנהל עבור כל גולש את רשימת האתרים שלו, ובו בזמן מאתר ברשימות של גולשים אחרים אתרים נוספים העונים על הגדרות התיוג שלו.
העובדים כיצרני המידע
בעולם הפנים-ארגוני, תפיסת ה-WEB2.0 (Enterprise 2.0) מממשת עיקרון מרכזי בניהול ידע: המידע מגיע מלמטה למעלה ((Bottom ->Up, מהעובדים בכל רובדי הארגון. להנהלה מעורבות מצומצמת בבניית התוכן ובהזנתו, והיא אחראית בעיקר לספק את הפלטפורמה הטכנולוגית, ולאפשר כר נרחב לפעילות העובדים בשטח.
דוגמה לפעילות כזו הם בלוגים פנים-ארגוניים (Kblog= Knowledge Blog), בהם יכול עובד לתעד בשפה חופשית את הערכתו על מכשיר או מוצר, לספר על התנסותו בפרויקט, לשתף בקשיים בהם הוא ניתקל. העובד מקבל תגובות מעובדים אחרים בארגון, ממחלקות שונות, מאגפים אחרים, שבזכותן הוא נחשף לנקודת מבט נוספות, להיבטים שונים של הפרויקט. בלוגים מסוג זה, אגב, הם דרך טובה לזיהוי מומחים שאולי לא ניתן היה לזהות אותם בעולם ניהול הידע המסורתי.
עם זאת, בארגונים, ההשתתפות בקהילות ובבלוגים כרוכה בחשיפה מקסימאלית - כבר לא ניתן להישאר אנונימי בפרסום. זהו אחד הקשיים ביישום WEB2.0 בארגון, שכן ככל תהליך תרבותי, הטמעה של כלי שיתוף אלה אינה מתרחשת ביום אחד. נדרש תהליך ארוך של הכנת הארגון, של הפגות חששות, וגם כמה "משוגעים לדבר" המחויבים לתהליך ומובילים אותו.
קצת על טכנולוגיה
הטכנולוגיה העיקרית המשרתת את ה- WEB2.0 היא טכנולוגיית Ajax, המורידה את היישום ישירות למחשב האישי, כך שבין שרת האינטרנט למחשב מוחלפים רק פריטי המידע שהשתנו, ולא דף האינטרנט כולו. היתרון לגולש הוא ברור – זמן ההמתנה לטעינת הדף מתקצר, והוא יכול לראות את השינוי שביצע מהר יותר.
לסיכום
מילת המפתח ב - WEB2.0 היא שיתוף במידע על חשבון שליטה במידע.
הגולשים מהוויים ערוץ ידע עיקרי, הפצת התכנים היא חופשית והיא מתקיימת בזמן ובמקום המתאימים לכל גולש וגולש. האם זה טוב? הרייטינג הגבוה של אתרי השיתוף הוא המדד שלנו ליעילות ולשמישות. והאיכות? היא מסתמכת על חוכמת ההמון. כבר אמרנו "הרוב קובע"?
המאמר מתבסס על מקורות מידע באינטרנט ועל הרצאות של ד"ר אלון הסגל, מומחה לנושא.