שנים רבות לוקח לכתוב ספר מבוסס מחקר.

ההחלטה לבצע מחקר מבוססת על תופעה, או השערה, ומכאן מחייבת מציאות שכבר קיימת זמן משמעותי, כנקודת פתיחה. לאחר מכן יש לתכנן את המחקר, לבצעו, לאסוף נתוני מחקר של גורמים משלימים, להבנות, לכתוב, לערוך ולהפיץ.

בתחום כמו האינטרנט, עד צאתו של הספר, פעמים רבות, אין הוא מייצג כבר את המציאות הנוכחית. עד כמה שהדבר נשמע פרדוקסלי, דווקא בכך גדולתו של הספר "הפסיכולוגיה של האינטרנט" שנכתב ב- 1999 ע"י פטרישיה וואלאס.

הספר מנתח היבטים פסיכולוגיים של תרבות האינטרנט, בהתייחס לתופעות שונות המיוצגות בעולם זה. למרות שבעת קריאת הספר, סוף 2006, הטכנולוגיות התעדכנו, הרי שהתופעות המנותחות בספר, מייצגות חלק ניכר מהתופעות האינטרנטיות נכון להיום. ומרתק מכך; ניתוח התופעות ניכר שעומד במבחן הזמן ונכון גם לימינו ולתופעות החדשות של השנים האחרונות.

הספר דן בהיבטים שונים של עולם האינטרנט, אותם נסקור במאמר זה, אחד לאחד.
המאמר אינו תמצות מדויק של הספר, אלא עיבוד על סמכו, הכולל גם את מחשבות כותב המאמר בכלל, וההשלכות על עולם ניהול הידע הארגוני בפרט.

אחד ההיבטים בולטים לעין, מיד עם כל כניסה ושיטוט לאינטרנט הנו הז'רגון הנכתב (או בשפה מקצועית- הטקסונומיה). בעולם העסקי אנו מוקיעים שגיאות דקדוק ודיבור בשפה עילגת. דווקא באינטרנט אנו מוצאים הרבה עיוותים דקדוקיים ולשוניים, דוגמת "Ask not whut yer country kin does fo' yo', ax whut yo' kin does fo' yer country".

יש כאן אמירה. אמירה של פתיחות וחופש. בדיוק במידה שהתפתח סגנון דיבור בטלפון, סגנון דיבור מול ילדים ומול מעסיקים, כך התפתח סגנון דיבור באינטרנט. הלה מעיד, על יסודותיה של תרבות חדשה. לשפה חשיבות מיוחדת בתרבות זו. בניגוד לערוצי תקשורת רבים אחרים, התקשורת המילולית הנה חד ממדית- כתיבה בלבד. כאשר אנו נפגשים עם מישהו, ישנה שפת גוף. כאשר אנחנו מדברים עמו בטלפון, ישנה אינטונציית דיבור. באינטרנט אנו חסרים את כל אלו. אנו כבני אדם, קשה לנו עם חד הממדיות, ואנו מנסים להעשיר ולהוסיף ממדים נוספים. השימוש המכוון בלשון שאינה מדויקת, הנה סממן ראשון לכך.

השימוש בקיצורים (TNKS,U) ובסמלים ( :) = ) הנם סממנים נוספים לאותה תופעה. מלכתחילה התפתחו הקיצורים והסממנים מסיבות טכנולוגיות (הרצון לחסוך בתווך תקשורת שאינו מהיר דיו). אולם, כבר שנים שאין לנו בעיית תקשורת.

גםלצעוק למדנו באינטרנט, באמצעים משלימים- I AM SHOUTING, פשוט שימוש באותייות גדולות. צריך להודות- אנו נהנים לדבר בשפת האינטרנט. כך אנו חלק מתרבות.

"אין הזדמנות שנייה ליצירת רושם ראשוני טוב".

הצורך שלנו לבחון אנשים ולייצר עליהם רושם ראשוני, כמו גם הצורך האישי, ל"היראות" במיטבנו, טבועים בגנום האנושי. לכולנו ברורה חשיבותו של הרושם הראשוני. מומחים יאמרו, שהרושם הראשוני במפגש פנים אל פנים, נקבע כפי הנראה, ב- 30 השניות הראשונות למפגש. מועמדים לראיון עבודה נוהגים להתאמן בלחיצת יד איתנה, קשר עין טוב ועוד גורמים המשפיעים על הרושם הראשוני.

גורמים אלו אינם קיימים באינטרנט. נכון שניתן להוסיף תמונה המתארת אותנו, אולם התמונה מצורפת כיום רק ביישומי אינטרנט ספציפיים, וגם בה אין להעיד על חלק גדול מהגורמים המשפיעים על הרושם הראשוני החיובי, כפי שהזכרנו לעיל.

  
באינטרנט הרושם הראשוני נקבע באופן איטי יותר, מדורג. גורמי ההשפעה נובעים מתוכן המסרים אותם אנו כותבים. ניסויים בחנו אלו מהתכונות (חוכמה, נימוס, חום ועוד) הם המשמעותיים ביצירת הרושם הראשוני. מתברר שדווקא התכונה של חום-קור הנה המשמעותית ביותר ביצירת הרושם החיובי-שלילי של הכותב מולנו.
מלכתחילה, מצבנו פחות טוב, שכן מסתבר שאנו קרירים יותר באינטרנט, לעומת ערוצי תקשורת שונים. בשיחה למשל, אנו משתמשים בהרבה תנועות גוף המעידות על ההקשבה, ההסכמה, או אי ההסכמה לדברי העמית. אנו לא סופרים את מילותנו ואינם שוקלים אותם מילה למילה. שיחה מקבילה באינטרנט, כמוה כפינג פונג. כל פעם אחד מדבר. אין הנהוני הסכמה תוך כדי. אין פרידה הדדית וסגירה מלאה של השיח. הכל תמציתי. מישהו כותב לך משהו, אתה עונה רק לסעיפים שדורשים התייחסות. בסיום השיחה, אם אין לך משהו נוסף להגיד, הפרידה קצרה מאד. גם אם נפרדת, בן שיחך יתלבט פעמיים אם לענות לך על הפרידה. השיקול: האם יש לו להוסיף משהו משמעותי? האם אינו מלאה אותך בעוד EMAIL או התכתבות CHAT-ית? בעל פה, איננו מתקמצנים. כל אחד מוסיף משהו והפרידה הדדית. באינטרנט, נדמה פעמים רבות שהפרידה הנה חד צדדית. תמיד היה אחד שסיים את השיחה.  

בעולם ניהול הידע, יש לכך השפעה חשובה, על היכולת ליצור את האמון. נדון בכך מאוחר יותר, אך האמון הנו תנאי קריטי להיווצרותה של הקהילה, והצלחתה בפועל. הקרירות מעכבת את תהליכי הגיבוש דנן.

באינטרנט, אנו שופטים את האנשים שמולנו, ברושם הראשוני, על פי שני פרמטרים מרכזיים: מינם וגילם.
איך נדע זאת? בדרך כלל על פי שמם נאמוד את מינם. באנגלית קשה להתרשם ממינו של אדם על פי השפה בה משתמש. השם יכול להיות רמז טוב, אך גם זה אינו מחייב. לאורך זמן, ניסויים לימדו שיש הבדל בדרך ההתבטאות של גברים ונשים. גברים יותר ישירים ומעשיים, נשים יותר רגשיות. שיחות של נשים, גם באינטרנט, כוללות יותר הבעות הסכמה, יותר שיחות מעטפת, יותר ביטויים הקשורים לרגשות. הגברים פחות. אולם, מדובר בהכללה בלבד. לא ניתן לקבוע בוודאות מינו של אדם על פי תכני כתיבתו.

קשה עוד יותר לקבוע את גילו של המשוחח מולך. לכאורה תשאלו, מה חשיבות יש לנ"ל? מסתבר, שלנו כבני אדם, מאד חשוב לדעת מי עומד מולנו ומה גילו המוערך. דרך התבטאותו של בן השיח יכולה לעמוד לנו לעזר. הז'רגון של הצעירים בימינו, שונה מאלו של הבוגרים, שונה מאלו של הבוגרים מאד. רמזים לגילו של בן השיח יכולים לבוא לידי ביטוי בתכנים הכתובים על ידו.

בעולם ניהול הידע הארגוני, בעיה זו פשוטה יותר. את הגיל ניתן לנחש לעיתים מהתפקיד.
בפורומים לוקליים (ישראליים בלבד), פעמים רבות הפורום קטן וכולם ממילא מכירים זה את זה.

בהקשרים שונים בניהול הידע, הסברנו את חשיבותם של מפגשי הפנים-אל-פנים כמשלימים את השיח הווירטואלי, כאשר שילוב רכיבים אלו, מייצר יחד סינרגיה שבה כמות ואיכות שיתוף הידע גדולים מסכום אלו שניתן לייצר בכל אחד מהערוצים בנפרד.

עם זאת, ישנן קבוצות גדולות לוקליות, או קבוצות בינלאומיות, שאינן נפגשות. הבעיות ביצירת רושם ראשוני דומות לאלו של עולם האינטרנט. פתרונות לבעיה מגיעים משני מקומות: לעיתים בהצטרפות לפורום קיים, מבקש מנהל הפורום מהחדש המצטרף להציג את עצמו. חלופה אחרת, הנה חלופת הדף האישי (ה- Personal Home Page). בדף זה, המקובל בעולם האינטרנטי, וחלקית גם בעולם הארגוני, מקבל המשתמש הזדמנות להציג את עצמו. בדרך זו הוא מסייע ליצירת הרושם עליו, שכן הוא בוחר מה ואיך לכתוב. לא תמיד מנוצל דף זה בצורה נכונה, החל מהצגה לא אפקטיבית, שרך ניסיון להפוך לדף משמעותי, ומתוך שכך, הכללת קישורים רבים למקומות אחרים, מה שהופך את הדף והכותב, לחסרי ערך לכשעצמם.

הספר מייחד פרק שלם לנושא ההתחפשות באינטרנט.
התחפשות בפורומים ובמשחקים שונים. לא נתעכב על כך, שכן אינו רלוונטי לעולם העסקי, ובוודאי שלא לעולם ניהול הידע הארגוני. נאמר רק, שקשה להתחפש לאורך זמן. מינו, כמו גם גילו של המתחפש סופם להתגלות. אי האמון שנוצר, לאחר גילוי שכזה, תחושת הבגידה המתעוררת חזקים לא פחות מאשר בערוצים אחרים, וראוי להם למתחפשים, לשקול היטב את מעשיהם מראש, שהרי בכך הם מעיבים על האמון בקהילה כולה.

היבט אחר שנדון, מעניין מאד, הנו היבט הקבוצתיות באינטרנט.

מחקרים שבוצעו ע"י קורמן וווייט לימדו שהרצון להשתייכות לקבוצה באינטרנט באו בראש וראשונה ככלי לאיסוף מידע, אך גם, ברמה משנית, ככלי ליצירת שייכות וכלי לחלוק ולדון בניסיון אישי.

שוב, גם כאן, אנו רואים את שילובם של הרציונאלי והאמוציונאלי כמשלימים. הבנת היבט זה חשובה ליצירת קהילות הידע בארגון. העובדים מצפים מאיתנו מחד להיות הכי מקצועיים שאפשר, לתת להם ערך מוסף (מידע וידע) לעבודה השוטפת, ועם זאת הם רוצים לקבל תמיכה ו- Care גם רגשי.

דוגמא לכך חוויתי לאחרונה, בפורום מנהלי ידע של קבוצה מכובדת ומקצוענית. בכל מפגש פנים-אל-פנים דאגנו להביא מרצים מקצועיים. מי שלא היה מקצועי דיו, נדחה בנימוס. למפגש סוף שנה, הבאנו הופעה-הרצאה הכוללת מידע מקצועי, אך כוללת גם מופע קסמים בשם המקצועיות. אין ספק שהועבר ידע מקצועי; אך אין ספק, שההנאה הרגשית, היא שגרמה לעיקר התשואות ומכתבי התודה שלא הפסיקו לזרום לאחר האירוע.

      
שאלה מעניינת המתעוררת בהקשר של שיח קבוצות הנה, כיצד השיתוף משפיע על הדעות וההחלטות.
השאלה מתמקדת עוד יותר בהיבטי שיתוף בשיח אינטרנטי (או שיח קהילתי וירטואלי). הניסויים מלמדים שאכן יש שוני; אנו מגיבים בצורה מוקצנת יותר בקבוצת אינטרנט, מאשר כפרטים.
המשמעות אינה דווקא שאנו מחליטים באופן נחרץ יותר ומקבלים החלטות בעלות אומץ יותר מאשר כפרט. אכן, הקבוצה נותנת אומץ ואם אנו רוצים לקחת החלטה, יותר קל לקחת אותה, אם יש קבוצה מאחורינו ואנו לא לבד. אולם, בה במידה, אם אנו מהססים, הקבוצה גורמת לנו להסס יותר. אם אנו חוששים לבצע מהלך, דווקא שכשאנו בקבוצה, נחשוש יותר. תוצאה זו מפתיעה, ויש לקחת אותה בחשבון. קשה מאד לקבל החלטות בקבוצה שכזו, שכן דעתו של כל אחד מוקצנת לעומת דעתו כפרט, והתוצאה- חוסר יכולת לקבל החלטות. מלכתחילה מומלץ להימנע מקבלת החלטות תוך שימוש בערוץ זה, אלא לעשות בו שימוש להחלפה מידע וידע, לתמיכה ופחות להחלטה. במידה ונדרשת החלטה של הקבוצה, עדיף לקבלה במפגשי פנים-אל-פנים שם יש השפעה לקבוצה, אך באופן מופחת מזה שהתגלה בניסויים בהחלטות אינטרנטיות.

הקריטריון החשוב מכל, להצלחת יצירתה של קהילה, הנו האמון.
כדי שאנשים ישתתפו באופן פעיל, הם חייבים לפתח תחושה של אמון איש ברעהו. במפגשי פנים-אל-פנים נוצר אמון זה באופן טבעי, מעצם השיח בתוך המפגש, לפניו ולאחריו. במפגשים הוירטואליים יצירת התחושה אינה פשוטה כלל ועיקר ויש להשקיע רבות בהצלחתה.

בקהילות ידע ארגוניות, גם כאן, נלמדת חשיבותה של הסינרגיה של המפגשים הוירטואליים עם מפגשי הפנים-אל-פנים, כאשר כאן מפגשי הפנים-אל-פנים מחזקים את האמון במפגשים הוירטואליים. דוגמא לאמון זה, הדרוש כל כך, חוויתי לפני מספר שנים, בהקשר לבעיה אחרת הקשורה לעולם האינטרנט- השפה.
בקהילות גלובליות שפת הדיבור בינלאומית. בקהילה בה פגשתי, היה מדובר באנגלית. מובילת הקהילה, ארגונומית במקצועה, הפעילה במשך שנה תמימה קהילה וירטואלית. לאחר כשנה, הצליחה לקיים כנס בו נפגשו השותפים וביצעו למידה ושיח משותפים. אחד העובדים, יפני, התבטא בפניה בהקלה, לקראת סוף המפגש: רק עכשיו, כך אמר, כשהבין שגם האנגלית של הדרום אמריקאי, עילגת כשלו, אין הוא חושש יותר להתבטא. ההקלה שלו הייתה רציונאלית, אך לא פחות מכך, אמוציונאלית, רק בסוף המפגש, לאחר שנוצר אמון בין האנשים, וכל אחד ידע שמותר לו לשגות והקבוצה תאמצו ותקבלו למרות זאת.

היבט אחר לחלוטין, הקשור בפסיכולוגית האינטרנט, קשורה בתחושות כעס, תסכול ו/או שמחה הבאים לידי ביטוי בסביבת האינטרנט. אחד הגורמים המרכזיים, הגורמים לתסכול אנשים באינטרנט, הנו בעיית הניווט.

אי היכולת למצוא את שאנו מבקשים, הצורך להתאמץ ו"להיאבק" כדי להגיע, גורם לתסכול המביא לכעס רב.
בעיה זו, מתרחשת גם בתוך המידע הארגוני.
בניגוד לאינטרנט, בארגון מצבנו עוד פחות טוב, אין לנו מנוע חיפוש יחיד המגיע לכל מקורות המידע. אנו יודעים שיש ידע ומידע, ולא יכולים להגיע אליו. היום כבר קיימות טכנולוגיות המאפשרות הנ"ל (Federated search engines), אך הן עדיין אינן שכיחות בארגונים. לצערנו, גם כשיגיעו, יש סיכוי רב שכל ההתקדמות תהיה לחינם. כי הלא אז נגיע למצב האינטרנט, מצב של מידע רב, שנמצא ע"י מנוע החיפוש, אך תסכול הנובע מעודף תוצאות חיפוש, כאשר התוצאות המשמעותיות עבורנו, יכולות להיות קבורות רחוק יותר מגבול סבלנותנו.

בעיית הניווט בארגון יכולה לקבל פתרונות משלימים, ע"י ניווט הנסמך על עצי תכנים משמעותיים, כמו גם על מאפיינים ומתייגים קולקטיביים, אך  אין זה ברור מאליו. התחושה אותה מעבירה מחברת הספר מדברת על הרבה יותר כעס באינטרנט; על עליה מהירה יותר של להבות, שבמקרי פנים אל פנים, הייתה נפתרת במקרים רבים גם ללא כעס, או עם כעס מועט.

הכעס מקבל מספר פנים, החל מהודעות אלימות מילולית, דרך שתיקות מוכוונות ובקשות לגריעת אנשים מפורומים בהם הם שותפים. אף אחד מאלו, אינו אסור על פי החוק, עם זאת, נראה שהכעס עדיין בגבולות נשלטים. יש לתת את הדעת על נושא הכעס, גם בקהילות הידע הארגוניות. נכון להיום, טרם התקבלה תחושה דומה. יתכן שזה נובע מהשייכות לארגון משותף, אך יתכן בהחלט שזה נובע מהיעדר אינטנסיביות דומה לזו שכבר קיימת באינטרנט, ושעוד מספר שנים נחווה חוויות דומות.

   
אהבה, גם היא קיימת באינטרנט. התפתחותם של רומנים, אינה תופעה יוצאת דופן, ובכל זאת, רבים מהרומנים, לא מצליחים לעבור מהאינטרנט לעולם המציאות. מה שמצליח כל כך בעולם החלפת המידע, בעולם העסקי ובעולם התחביבים, לא צולח את דרכו בעולם הרומנטיקה שכולו רגשי.
היעדר היכולת לחוות אחד את השני בעוד ממדים, מעבר למילה הכתובה, מייצר השלמה אישית, ומכאן ציפיות יתר, ובאחריתן גם אכזבות רבות. כמו שכל אחד שאוהב ספרים, מתקשה לראות את הסרט, המגביל את דמיונו במציאות מוגדרת, כך גם רבים החווים אהבה באינטרנט, מפתחים בדמיונם את הממדים הנוספים, לעיתים קרובות, כמו שהיו רוצים לראותם. הקושי בהתמודדות מול המציאות, רב, ורבים אלו שאכן אחרי פגישה או שתיים פנים-אל-פנים אינם ממשיכים בדרכם המשותפת.
ניסיון שלי לנתח את הנושא, ואת היות האינטרנט כר לרומנים,מוצא את האינטרנט כבסיס לאהבה דווקא בגלל תכונותיו, ולא למרותן. האינטרנט, כאמצעי לעולם הגדול, מאפשר לנו לתקשר עם אנשים זרים. עם אנשים זרים קורות שתי תופעות, שאינן מתרחשות בסביבה הרגילה: ראשית, עצם הריחוק נותן לנו הרגשת בטחון, ומשיל מאיתנו את חומות ההתגוננות הרגילות שהורגלנו אליהן בפוגשנו אנשים פנים אל פנים. אנו לא חוששים שזה יקרה, ודווקא משום כך, מאפשרים את הדבר. שנית, במקרים של מצוקה, קל לנו יותר לשתף את הזר, זה שלא יפגוש אותנו מחר. קל יותר, מאשר לשתף את השכן, העמית או בן המשפחה. השיתוף מביא לאינטימיות המייצרת כר לאהבה.

 איך כל זה משפיע על עולם ניהול הידע? כפי הנראה, באופן חלקי מאד. הגורם שהזכרנו- של הפחתת חששות רלוונטי גם כאן. באתרי ידע פנים ארגוניים, וקהילות רחבות מאפשרות לעובד מקום לשאול שאלות ולהתלבט, מה שיתכן והיה קשה לו בערוצי הניהול ההיררכיים הרגילים. הדבר נכון בארגונים גדולים ובארגונים בינלאומיים, בהם העובד לא חושש ששאלתו תועבר לבוס בחדר האוכל, או בכל פגישה מקרית אחרת של מנהלו עם מקבל השאלה. אשר להתפתחות אהבה עצמה, כנראה שהדבר פחות רלוונטי לקהילות ידע פנים ארגוניות, ולפחות טרם נתקלנו במקרים שכאלו בישראל.

פורנו באינטרנט אף הוא נושא הנבחן ע"י הספר.
האם הוא מזיק? האם גורם להתגברות אלימות ותופעות שליליות אחרות? הדעות חלוקות, יש כאלו שסוברים שכן, אחרים טוענים שהלגיטימציה לנושא מפחיתה אותו ולא מגבירה אותו .בכל מקרה, הדבר העיקרי שיש לתת עליו את הדעת בהקשר זה הנו הגישה של הילדים שטרם יודעים לעבד את שהם רואים ולהבין את ההבדל בין שרואים לבין המציאות. קיימת כיום אפשרות להגבלת הצפייה באתרים אסורים, אך הנגישות הגבוהה של האינטרנט לבני הנוער ולילדים, מצמצמת את אפקטיביות ההגבלה מבית הספר והבית.

הספר דן באינטרנט מהיבט הזמן שהוא גוזל לאנשים. האם אנשים מקדישים יותר ויותר זמן לישיבה ליד המחשב והאינטרנט? האם אנשים נעשים מכורים לאינטרנט? האם הם מאבדים את יכולתם לנהל את זמנם? האם השעות ליד האינטרנט מגבילות את כושרם החברתי?

התשובות לשאלות אלו משתנות. ישנם אנשים שנהיים מכורים לאינטרנט. מחקרים מוכיחים שמדובר בעיקר בנשים, לאו דווקא צעירות ושאינן במעגל העבודה. אך עם זאת, האינטרנט שינה את ניהול הזמן של כולנו ובעיקר של אלו העובדים. הוא טשטש את הגבול בין החיים הפרטיים לעבודה, והורדת MAIL-ים וקריאתם מתבצעת כמעט 24 שעות ביממה. אין כבר שעות עבודה ושעות בית. ברגע שיש לנו גישה מרוחקת, בין באמצעות מחשב נייד, או אפילו באמצעות התקשרות מהמחשב האישי בבית, הגבולות אינם קיימים. כמה מאיתנו, כל פעם שעוברים ליד המחשב, עוצרים רגע לראות אם הגיעה הודעה חדשה. אני יכולה להעיד על עצמי, שאני חוטאת בכך לא מעט. כמובן שהגמישות נהדרת. ניתן לעבוד ולחזור בשעות "נורמליות" ולהתחבר לעבודה מחדש אחרי שהילדים ישנים. אולם האם אנו מתחברים רק כאשר הם ישנים?

אין ספק שהאינטרנט חולל מהפכה בתחום זה. ההשפעה על שיתוף הידע הנה רק לטובה. היכולת של כל אחד להתחבר לקהילה, לאתר, או אפילו לקבל הודעות על קיומו של מידע וידע חדשים בפורטל, מגבירים את שיתוף הידע הלכה למעשה..האם זה טוב? כנראה, כמו בכל שינוי טכנולוגי, שיש בכך היבטים חיוביים וחיוביים פחות.

 הילדים למשל, ישובים מול המחשב שעות רבות. אך אם בעבר ישבו כל אחד מול מחשבו שלו לבד, הרי שכיום הם מדברים ביניהם, בזוגות, בקבוצות, ולעיתים בו זמנית בקבוצות רבות. במילים אחרות, התקשורת בין בני הנעורים השתנתה, אך לא קטנה. גם על ניהול הידע הדבר משפיע. אלו העובדים של המחר. אוריינות המחשוב הגבוהה; ההרגל לעשות שימוש בחומרים מהאינטרנט, ובכלל רמת השיתוף הקיימים אצלם, יקטינו מאד בעתיד את אתגרי ניהול הידע, עמם אנו מתמודדים היום ברוב הארגונים.

תופעה נוספת אותה אנו חווים באינטרנט הנה הנדיבות; האלטוריזם; הנכונות לעזור איש לרעהו.
בחיים, נלמד מניסויים, שגברים מסייעים יותר לנשים ואילו נשים מסייעות במידה שווה לבני שני המינים. עוד מלמדים הניסויים, כי הנכונות לסייע כאשר נמצאים בקבוצה נמוכה יותר מאשר כאשר כל אחד נמצא לבדו. בשנות הששים הזדעזעה ארה"ב מסיפורה של הבחורה שהותקפה, צרחה ודיממה למוות בנו יורק. עשרות אנשים הביטו במחזה דרך החלון ואיש לא ירד לסייע. כל אחד סמך על כך שהאחר יירד. איך זה משפיע על הנכונות לסיוע בעולם האינטרנט ובעולם ניהול הידע הארגוני? לא ברור.
מחד ישנה קבוצה גדולה. בסיס לפחות שיתוף. מאידך כל אחד שם לבדו מול המחשב, ולא ברור לו מי עוד באמת נמצא עכשיו (ולא רק מחשבו מחובר). נתחיל מהסוף- ישנו אלטוריזם באינטרנט. רמת התמיכה, המענה לשאלות והנדיבות, גבוהים מכמעט כל כל ערוץ אחר אותו אנו מכירים. אמירה זו הכללתית וכמובן יש מקום לפרט היכן ומתי מזכה ליתר נדיבות. כמו בכל מקום, כאשר אין תחרות, קל יותר לשתף, מאשר כאשר שתי קבוצות מתחרות זו בזו (משחק סכום אפס- בו הצלחת קבוצה אחת, הנה הפסד השניה).

עם זאת, גם במקרה זה, אמנם לא נצפה שיתוף מלא, אך אנו עדים ללא מעט של מקרי שיתוף הדדיים. בקבוצות התמיכה הרגשיות באינטרנט, רמת ההיענות ותרומה של רבים הנמצאים שם כדי לענות, גם אם אינם מרוויחים מכך, גבוה ביותר.

אגב, דפוסי ההתנהגות של גברים ונשים, דומים לאלו שנצפו בחיים: גברים נוטים לסייע יותר לנשים, ונשים אינן מבחינות בין המינים. לעומת זאת, ישנם היבטי שיתוף שקשה להם לדמות לאלו שבחיים. בחיים אנשים נוטים לתמוך יותר באלו הדומים להם: בני גילם, אותה דת, אותם תחביבים, גזע וכדומה. באינטרנט, רוב ההיבטים האלו לא ידועים. אולי יש כאן הסבר כלשהו לאלטוריזם. מפגשם של האנשים באינטרנט, כמו גם בקהילות ואתרי הידע המשותפים, הנו על בסיס עניין מקצועי/תחביב משותף. תחום העניין המשותף הוא אולי זה שמקל על התמיכה והנכונות לסיוע. פסיכולוגים תוהים האם נדיבות ורצון לסיוע הנם אכן טהורים, או שהם נובעים מצורך פנימי שלנו, אגואיסטי, לקבל תגמול והוקרה על הסיוע הניתן על ידינו. האמת, שלטעמי, אין זה משנה כלל. אנשים מסייעים באינטרנט, כמו גם בעולם ניהול הידע הארגוני. יש לעודד אותם, לתגמל אותם ולהוקיר אותם על כך, בין אם זו הסיבה העמוקה לרצון לשיתוף, ובין אם לאו.

דיברנו רבות במאמר זה על הבדלים בין המינים.

מעבר לכל מה שהוזכר, אכן יש הבדלי סגנון, בין המינים. יש לסייג ולומר, שלמרות מובהקות ההבדלים, היא מעידה סטטיסטית על הבדל, ולא על התנהגות חד משמעית של גברים או של נשים.
ככלל, ניתן לומר שגברים תמציתיים יותר בשיחותיהם, וגם באינטרנט. כנראה גם בקהילת הידע הארגונית.
הנשים, מוסיפות, מעבר לתוכן הדברים הענייני, גם מעטפת. מעטפת של התייחסות לדברי העמית, מעטפת של הכלה, מעטפת של התעניינות. מעטפת זו נראה שתורמת לרמת שיתוף הידע, ולכן סטטיסטית, סביבות אינטרנטיות כמו גם ארגוניות, הכוללות נשים, קל להן להגביר את האמון בקבוצה כקהילה, וקל להן יותר לייצר תרבות משתפת ידע. תוך שכך, עלינו להיזהר מעידוד תופעה שמדווחת באתרי אינטרנט רבים. הרוב המוחץ של גברים בפועל, לעומת הנשים, יוצר סגנון ותרבות גבריים שמאומצים גם ע"י הנשים המהוות מיעוט. יש לעודד את הרכות המסייעת לאמון ומתוך שכך, לשיתוף הידע.

אין ספק שהאינטרנט יצר תרבות שלמה, חדשה ומרתקת. אין ספק שהוא פיתח אותנו כאנשים, גם מחוץ לגבולות השיטוט בו; ואין ספק שהוא השפיע ומשפיע על עולם ניהול הידע ושיתופו- ולטובה.