רופאה סיפרה לי פעם, כיצד היא מחליטה על טיפול בחולה, לאחר שאבחנה, על סמך הסימפטומים, את המחלות האפשריות.
בבואה להחליט על המשך הטיפול, היא בוחנת, משלל המחלות האפשריות, כאלו העונים לאחד משלושה הקריטריונים: שכיח (מהן המחלות התדירות ביותר עבור הסימפטומים האמורים?);
קריטי (מהי המחלה הכי קריטית התואמת את הסימפטומים?);
דחוף (מהי המחלה שמחייבת טיפול דחוף, אם קיימת)?
באילו היא מטפלת: נותנת תרופות, שולחת לבדיקות המשך, או כל סוג טיפול רלוונטי אחר.
גם בניהול ידע אנו מוצפים פעם אחר פעם בעודף אפשרויות:
· באילו נושאי ידע לטפל?
· אילו פריטי ידע חייבים להיאסף (בהקימנו גרעין תוכן)?
· אילו סעיפים להכליל בתבנית שמתארכת?
ועוד ועוד.
ניתן ליישם את שיטת שלושת הקריטריונים בכל אחד מהדוגמאות שהוזכרו:
נבחן את נושאי הידע / פריטי הידע / התהליכים לפי רמת שכיחותם (עד כמה הם מרכזיים), לפי רמת הקריטיות (מה יקרה אם לא יהיו בידינו) ולפי רמת הדחיפות (שנידרש לספק את הידע בשעת האמת).
נקל להבחין שמדדים אלו מסייעים בתהליך הברירה, ומשפרים את איכות הבחירה.
ומי אמר שלא ניתן ללמוד דבר מרופאים?