בתחילה לימדו אותנו שערך שווה לתועלות. תרגמנו את זה לתועלות פונקציונליות שאנחנו מספקים במוצר, שירות או קשר.
שנים חלפו, והמשוואה השתנתה, כאשר התחלנו להסתכל על העלות כחלק מהערך. משהו הוא בעל ערך עבורי, בהתאם למה שאני צריכה לשלם עבורו, בין בכסף, זמן, או בכל השקעת מאמץ אחרת. תוספת זו אומנם לא שינתה את הרעיון הבסיסי של הערך, אך בהחלט הוסיפה לו ממד חכם של פקחות. כן, המאמצים נחשבים ביחס לערך, ולא ניתן להפרידם.
בשנים אלו, המשוואה שוב עוברת עידון ודיוק. במקום לדבר על תועלות ומה אנחנו מספקים, על הארגון לשאול מה התפוקות מנקודת מבטו של הלקוח- מה יוצא לו (או לה) מזה. מה הם מקבלים?
ותפיסה זו אכן היא הבסיס להרבה מהגישות החדשות של חשיבה עיצובית, טרנספורמציה דיגיטלית, ותפיסות חדשניות רבות נוספות שאנו פוגשים בתקופה זו.
אני מבקשת לטעון שיש מקום לרמה נוספת של עידון:
כשאנחנו חושבים על תפוקות, יש לחלק אותן לשתי קבוצות, לתפוקות פונקציונליות ותפוקות רגשיות.
למה: כי תפוקות רגשיות, כך מסתבר, הופכות להיות יותר מהותיות ומשמעותיות, ופעמים רבות, הן הגורם המבדל בין פתרון וספק מובילים, לכל הנוספים שבעקבותיהם. תפוקות כאלו יכולות להתייחס לכמה קל לצרוך שירות, כמה עצמאות אנו נותנים למשתמש, כמה הוא מרוצה כאשר הוא מקבל מאיתנו ידע, או כמה חדשנית מרגישה המשתמשת כאשר היא צורכת את השירות.
התפוקות הרגשיות רלוונטיות לפתרונות ניהול ידע, בה במידה שהן רלוונטיות לתחומי עשייה אחרים.
אז מהיום, כשמגדירים ומציעים פתרון ניהול ידע, כשמנהל הידע נותן דעתו על הערך, עליו לחשוב על מודל ערך משולש: עלות, תפוקות פונקציונליות, ותפוקות רגשיות.
עוד צעד אחד לכיוון פתרונות ניהול ידע משודרגים.