השימוש באינטרנט גדל בצורה אקספוננציאלית, וגדילתו משפיעה על התרבות והחברה האנושית. עלייתם והתפשטותם של המחשבים והפיכתם לנגישים בכל בית, הפכה את המחשב למתווך תקשורת בין אנשים רחוקים ומנותקים זה מזה ברחבי העולם. כתוצאה מתקשורת המונים זו, האינטרנט אוגר בתוכו כמות אדירה של מידע המשותף לכולם, כך שכל אדם, לא משנה היכן הוא נמצא, יכול לצרוך מידע ולתקשר עם אנשים רחוקים בכל רגע נתון. הרשת האינטרנטית הפכה למרחב אחד משותף של מיליוני בני אדם. במרחב זה מוטמעת השקעה מהותית של אינטראקציה חברתית בין בני אדם.

האנושות הגיעה לשלב בו היא יכולה לשמור על קשר עם העולם בצורה אלקטרונית, ובמגוון תחומים - להתעדכן לגבי אירועים בעולם, לערוך קניות, לבצע מחקר, ללמוד, לתקשר עם המשפחה, חברים וקולגות, לפגוש אנשים חדשים, לשחק משחקים ולשלוט ברובוטים. כל זאת ללא צורך לצאת מהבית. כאשר אנו עוסקים בפעילויות מסוג זה, נראה כי לגוף הפיזי אין חשיבות, והתבונה היא זו שנוכחת.

 כיום, לאחר דיגיטיליזציה מאסיבית שהגיעה בעקבות משבר הקורונה, מעניין לבחון כיצד הקשר עם העולם דרך הטכנולוגיה משפיע על תפיסת המציאות שלנו ועל עולם המושגים והתרבות שלנו, והאם באמת הכל יכול להתקיים בצורה דיגיטלית.

מרבית החוויות שלנו מתווכות באמצעות דבר מה חיצוני, לדוגמה, כתיבה בעט, שיחה טלפונית, הקלדה, רכיבה על אופניים או נסיעה ברכב, הפעלת זרוע רובוטית המופעלת מרחוק, ועוד. כך למשל, נסיעה ברכב מתרחשת על ידי חפץ מתווך - המכונית. בעזרת המכונית אני נמצאת בתנועה. אבל האם אני באמת בתנועה? מצד אחד, אני לא בתנועה, מכיוון שאינני זזה, אני יושבת בכיסא המכונית. מצד שני, אני כן בתנועה, מכיוון שהכלי המתווך מבצע את פעולת התנועה/הנסיעה. עושה רושם שהגורם לתחושת המציאות היא הנוכחות והסיכון הטמון בה. אם כך, אזי היעדר הסיכון מההימצאות שלי ברכב נוסע ייצור תחושה עמומה של חוסר מציאות. אבל מה לגבי הזרוע הרובוטית באמצעותה הרופא מנתח? הרופא איננו נוכח בפועל בחדר הניתוח, אלא בחדר נפרד: חדר בו יש מחשבים, צגי טלוויזיה ומכשור אלקטרוני, המאפשרים לרופא לשלוט בזרוע הרובוטית, ובעזרתה לבצע את הניתוח. האם גם במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, התחושה היא תחושה עמומה של חוסר מציאות? המגע הישיר מתווך בעזרת מכשירים טכנולוגיים המתווכים את החוויה, אבל הסיכון קיים מכיוון שאם הרופא יטעה בשליטת הזרוע הרובוטית, החולה עלול להיפגע. כלומר, חיי החולה תלויים ברופא. מכאן שהקיום הפיזי הוא זה שמספק לנו את תחושת ההקשר שלא קיימת בעולם הווירטואלי. לא רק שכל אחד מאיתנו הוא גוף פעיל המתמודד עם דברים, אלא שכל אחד מאיתנו חווה נכונות מתמדת להתמודד עם דבר ספציפי. הנכונות המתמדת במציאות נותנת לנו תחושה של נוכחות ישירה עם דברים. לכן, ההקשר הוא זה שמתווך את הנכונות המתמדת ומאפשר לנו לקבל אחיזה במציאות. הטכנולוגיה מפתחת מערכות מתוחכמות עם רזולוציית תמונה גבוהה, שדה ראיה רחב, טווח שמיעה רחב וערוצים למתן פידבק. האמונה הרווחת היא שככל שמערכות אלו תהיינה מפותחות יותר ואינטראקטיביות יותר, כך תהיה לנו תחושה חזקה יותר של נוכחות מלאה לגבי אנשים וחפצים שרחוקים מאיתנו. יחד עם זאת, אפילו גישה רחבת ערוצים זו לא בהכרח יעילה תמיד. כאשר מתקיימת אינטראקציה בין שתי ישויות פנים מול פנים, התקשורת המוצלחת ביניהם תלויה בקומבינציה עדינה של כמה אלמנטים בשפת הגוף (תנועות עיניים, תנועת ראש, מחוות ומנח גוף). כל אלו תורמים לאינטראקציה עשירה יותר. תחושת האינטראקציה הכרחית לחיי היום יום במפגשים בין בני אדם. ולכן, לא ניתן לתרגם אותה בעזרת עזרים של תמונות 3D, סטריאו, שליטה רובוטית מרחוק וכו'. התקשורת עשירה יותר פנים מול פנים מכיוון שמעורב בה "משהו" נוסף, כגון  אינטואיציות, תחושות, רגשות, רקע תרבותי ועוד. מושגים מופשטים אלה אינם ניתנים לכימות, למגע ישיר או לתפיסה/אחיזה. עם זאת, בתקשורת עם אנשים אהובים שנמצאים רחוק, הטכנולוגיה היא זו אשר מאפשרת תחושה מסוימת של נוכחות וקרבה,  למרות שאין בה מגע ישיר. אינטראקציה בין בני אדם היא הכרחית לאו דווקא ברובד התקשורתי. אינטראקציה מאפשרת לאדם להכיר את הסביבה שסובבת אותו, להגיב ולהתייחס אליה. לכן, לא ניתן לתרגם אותה בעזרים דיגיטליים. לדוגמה, בתהליך של לימוד מיומנויות, למידה מרחוק מאפשרת לנו להשלים את החסר. כך, למשל, מורה שמקליט את ההרצאה אותה הוא מעביר- במקרה כזה אין בכלל נוכחות. ואם אין נוכחות, אז אין סיכון שחשוב לתהליך הלמידה. כאשר אין אינטראקציה, גם אין סיכון. דבר נוסף שחסר בלמידה מרחוק הוא האפשרות של המרצה לשלוט בתנועת הגוף, כדי לקבל תפיסה טובה יותר של העולם, וזאת מכיוון שהוא מוגבל לפריים של המצלמה. כמו כן, הולכת לאיבוד תחושת ההקשר, אשר מעניקה לאדם את התחושה של מה שהוא חווה, כאשר הגוף הוא זה שמאפשר לנו להתכנס להלך הרוח. מכיוון שאין כיתה פיזית, אין נוכחות, ואין הלך רוח. ההבדל בין לימודים בכיתה לבין לימודים מרחוק הוא כמו ההבדל בין צפייה בסרט קולנוע לצפייה בהצגת תיאטרון. בתיאטרון, הצופה יכול לבחור במי ובמה להתמקד על הבמה, בעוד שבסרט אנחנו מקבלים רק את נקודת המבט של הבמאי; לכן בתיאטרון הצופה שותף למתרחש, מה שתורם לתחושתו כנוכח. נראה כי בעולם הלמידה, ככל שהטכנולוגיה מאפשרת למידה גמישה וחסכונית יותר, הופכת הלמידה פחות אפקטיבית, וזאת מכיוון שהיא הופכת את המרצה והתלמידים לפחות נגישים/נוכחים אחד לשני. ניתן להסיק כי בנוכחות פיזית מתקיימת העשרה מתמדת בין הפרטים לבין משמעות הסיטואציה. סוג כזה של משוב מתרחש בין עושה הפעולה לבין העולם התפיסתי, ומתקיים רק אם ישנה נוכחות פיזית ושימוש בגוף, במקרה זה מדובר בשליטת הפוקוס. מכאן שהנוכחות הווירטואלית לא יכולה לשכפל את תחושת הנוכחות בסיטואציה. כלומר, למידת הדבר הנכון יכולה להיעשות רק כאשר אדם חווה נוכחות בסיטואציה שוב ושוב, בין אם זה באימון או בחיים האמיתיים. נכון שהיכולת שלי ללמוד לשחק כדורגל, איגרוף, נהיגה ברכב או רכיבה על אופניים איננה אפשרית בלמידה מרחוק. מיומנויות מעשיות אלה יכולות להירכש רק כאשר אני נוכחת בסיטואציה ומושפעת ממנה ישירות, כך שאני יכולה לבצע ניתוח/הערכה לגבי האירוע הספציפי הזה בעולם, ולגבי הניסיון שלי בתוכו. דבר זה אינו בהכרח נכון לגבי למידת מיומנויות מעשיות אחרות, שכן הן יכולות להתרחש גם מרחוק. למידה שלא מצריכה נוכחות וסיכון ממשי, אבל כן מספקת לשולט את המגע הישיר עם המציאות. מיומנויות שדורשות אימון שלא תלוי בנוכחות הפיזית שלי בכיתה או בהלך הרוח של הסיטואציה. לדוגמה ציור, במידה שאני מעוניינת ללמוד ציור, עליי לעשות שני דברים: האחד, להצטייד בציוד הנדרש. והשני, למצוא באינטרנט שיעורים וירטואליים שמלמדים טכניקות ציור. במקרה זה הלמידה אומנם מתווכת, אבל היא כן מאפשרת למידה של מיומנויות מעשיות, מכיוון שכל מה שנדרש ממני זה התמדה ואימון פרקטי. דוגמה נוספת היא בישול, גם במקרה זה, עליי לבצע שני דברים: האחד, להצטייד בציוד הרלוונטי ולקנות מצרכים. והשני, למצוא באינטרנט שיעורי בישול וירטואליים המלמדים טכניקות בישול ו/או מלמדים כיצד להכין מתכונים, צעד אחר צעד.

מצד אחד, תפיסת המציאות של דברים ואנשים, והיכולת שלנו להימצא איתם באינטראקציה, תלויות בגוף שלנו הפועל ברקע, והיכולת שלו לקבל אחיזה על דברים, המספקת לנו את תחושת המציאות ואת מה שאנחנו עושים או מוכנים לעשות. זה מה שמאפשר לנו לחוות את תחושת הכוח והפגיעות שלנו במציאות המסוכנת של העולם הפיזי. לכן, לא ניתן לעשות רדוקציה לאנושיות, גם לא על ידי הפעלת פרוטזות בעלות חיישנים חכמים המאפשרים תחושה. זאת מכיוון שהגוף הפיזי שלנו הוא תוצר סיבתי של אינטראקציה מתמדת עם הסביבה והלך רוח בסיטואציות. למידה מרחוק מסירה את הסיכון בלמידה, ולא מותירה מקום ללקיחת סיכונים וחניכה, אשר משחקים תפקיד מכריע בכל סוג של רכישת מיומנות. דרך נוכחות אלקטרונית ניתן להשיג יכולות ומיומנויות אינטלקטואליות בלבד. השליטה המעשית במיומנויות כרוכה בהבנתם האינטואיטיבית במצבים אמיתיים בהם יש  סיכון ממשי. כלומר, ללא נוכחות פיזית הולכת לאיבוד תחושת המציאות של העולם הפיזי, והיכולות החברתיות והתקשורתיות נפגעות.

מצד שני, ככל שעולה הדרישה בצריכת מידע ובתקשורת, כך גם מתפתחים יותר ערוצים אינטראקטיביים אשר מאפשרים לבני האדם לתקשר ללא נוכחות פיזית, ועדיין לשמר את תחושת המציאות. בנוסף, מצמצום המרחקים שיצרה העברת המידע באמצעות תקשורת ההמונים, נגזר צמצומו של כדור הארץ לכדי כפר גלובלי, דבר המאפשר יותר שותפות ומחויבות ברמה המקומית והגלובלית. האינטרנט מאפשר יצירת קהילות בעלות מטרה משותפת על בסיס דאגות משותפות, ויצירת קשרים עם אנשים חדשים, רחוקים או קרובים, על בסיס תחומי עניין משותפים. כמו כן, האינטרנט מאפשר ליותר אנשים לרכוש ידע ואף מיומנויות מסוימות, שייתכן שללא האינטרנט לא היו רוכשים כלל.

מקור:

Disembodied Telepresence and the remoteness of the Real

מתוך הספר:

Dreyfus, Hubert, On the Internet (London: Routledge, 2001), 50-72.