כל עכבה- לטובה ?
מאת: שגית סלמון

כמה פעמים מצאתם את עצמכם עומדים מול הר גבוה ושואלים "איך בדיוק מטפסים למעלה"?

כמה פעמים ניצבתם בעבודה מול משימה (גדולה או קטנה), שהיה לכם קשה להתחיל?

כמה פעמים התקשיתם לשים את הרגל בדלת?


בעולם הלמידה, ידוע כי למידה היא תהליך שלוקח זמן.

אפשר לדחוס למידה רבה בזמן קצר, אך היא פחות משמעותית ולא ברור מה נשאר ממנה בהמשך. לעומתה, למידה שאורכת זמן, בה אנו שואלים שאלות ומתעכבים על סוגיות מסוימות, היא הלמידה המשמעותית שנשארת לטווח ארוך.

חוקר הלמידה רוברט ביורק כינה למידה ארוכה זו 'עכבה טובה'- למידה מרווחת עם הפסקות יזומות, שביניהן המידע שנלמד שוקע ומעובד. גם אם בין זמני הלמידה שיחקנו בדמקה או תרגלנו יוגה, אך המשכנו ללמוד והתמדנו בתהליך- הלמידה תתרחש, ונבוא על שכרנו.

 

האפקט ההפוך (והפחות רצוי) מעכבה טובה הוא דחיינות. היא נגרמת כאשר הלמידה מעיקה או מלחיצה, ואז אנו מפנים את תשומת הלב למשהו אחר, שבו יותר קל לנו או כיף לנו לעסוק באותו רגע.

בטווח הקצר זכינו להקלה, אך מה בטווח הארוך? כמה נדחה את המשך ההתמודדות?


ובהקבלה לעולם העבודה-

זוכרים את ההר הגבוה? זו המשימה הגדולה או הנושא החדש והלא מוכר.

זוכרים את הרגל בדלת? זוהי נקודת ההתחלה (אם שמתי רגל בדלת, היא כבר פתוחה, וקל יותר לצאת דרכה). נקודת ההתחלה היא לעיתים הכי קשה, אך ברגע שהתחלנו, הדברים יקרו מעצמם...

 

אז איך מתחילים להניע משימה גדולה? אם לא הצלחנו לעשות זאת באופן טבעי, איך נדאג שתהיה עכבה טובה ולא תהפוך לדחיינות?

הנה כמה רעיונות:

  • מחלקים את המשימה הגדולה למשימות קטנות, מתמקדים בהן, נותנים להן לו"ז ואז ממשיכים הלאה בצעדים קטנים.

לדוגמה, כותבים 2 דפי תוכן, מכינים את מתווה המצגת.

  • מקציבים זמן לעיסוק במשימה. במצב זה, עוסקים במשימה במשך פרק זמן מוגבל מראש ובריכוז מלא (חצי שעה, שעה..). בתום הזמן שהוקצב, לוקחים הפסקה קצרה לטובת פעילות אחרת (לדוגמה, הזמנת כרטיסים להצגה), ואז מקציבים פרק זמן נוסף לטובת המשימה.
  • מחפשים שותפים למשימה, מתחייבים בפניהם על ההתקדמות וממשיכים להיות איתם בקשר שוטף לאורך כל חיי המשימה.

 

לסיכום,

ההבדל בין עכבה טובה לדחיינות עלול להיות דק.

כמי שנוטה בעצמה לדחות משימות מדי פעם, מצאתי כי לעיתים מדובר בעכבות טובות, אך מודה שלא תמיד.

עם זאת, דרכי ההתמודדות שצויינו הן בהחלט פרקטיות עבורי, ולכן, מצאתי לנכון לשתף בהן.

 

הכתבה- בהשראתה של דר' ננה אריאל, חוקרת בתחומי הרטוריקה, תרבות המילה והספר, ומדעי הלמידה- אוניברסיטת תל אביב