ממש עוד מעט אני מסכמת 3 שנים במקום העבודה הנוכחי שלי. קשה לסכם 3 שנים גדושות ואינטנסיביות בכמה מילים, ועוד יותר קשה לסכם משמעות.
אבל אני אנסה.
לרוב אני כותבת מאמרים מקצועיים בתחומים שונים. והפעם, הכתיבה היא קצת יותר אישית, עליי ועל החוויה שלי, מילים שבדרך כלל נשארות במגירה.
ויחד עם זאת יתכן מאוד שכתיבה מעין זו עשויה לשפוך אור על דברים, לי ולאחרים. אז כן החלטתי ללכת עם ההרגשה ולנסות להעביר את המשמעות שקיבלתי מהתפקיד אותו אני מבצעת כבר 3 שנים, התפקיד המשמעותי ביותר עבורי בחיי המקצועיים.
ביום יום אני לא באמת חושבת על הדרך שעברתי, על הדברים שלמדתי ועל כל האנשים שליוו אותי בדרך. רק ברגעים מסוג זה, בהם אני צריכה לכתוב ולסכם את זה, אני מסוגלת רגע לעצור, לפרוט ולסכם את הלמידה, ההישגים וההתקדמות האישית שלי.
אז נקודת ההתחלה במקום העבודה הנוכחי שלי הייתה –
"מתי הם יגלו? מתי הם כבר יגלו שלא אני מה שהם חיפשו..."
מנקודת מבט שלי, הסתגלות למקום עבודה חדש היא קשה, על כל המשמעויות של כך: החל מהדרך החדשה שבה אני נוסעת בבוקר, דרך המחשבה עם מי אני אוכלת צהריים, מי אלו האנשים האלו שיושבים איתי במשרד, ועד למערכות שאיתן את צריכה לעבוד, שיטות העבודה, ההתנהלות וכו' וכו'.
ומעבר לזה שהכל חדש לי, בעיקר מלווה אותי הרבה תחושת חוסר ביטחון – שאני לא יודעת ולא מכירה, ואיך אני אעשה את זה ואיך אני אדבר עם ההוא... והרשימה עוד ארוכה.
אבל עכשיו בטח תגידו – איך זה יכול להיות? את הרי באה עם ארסנל של ניסיון בתחום ואת מכירה ויודעת, ועבדת בארגונים, ויש לך מה לתת....
והכל נכון. רק שאני לא סמכתי על עצמי.
וכולם רוצים לעזור, ללוות, ללמד. לאט לאט, הם אומרים. אל תהיי קשה עם עצמך.
לרוב אני משתדלת להיות סבלנית ואדיבה עם אחרים, ומה שאני מצפה בתמורה הוא שאחרים יהיו סבלנים ואדיבים אליי. והנה כאן, אני אמורה להיות אדיבה עם עצמי. זה נשמע כמעט כמו הנחיה "לא חוקית".
במחשבה שנייה: האם אני לא אדיבה עם עצמי? מה הכוונה בכלל?
כל מה שחשבתי הוא איך אכנס לנעליים של קודמי בתפקיד? של עמיתיי לעבודה? איך אעשה את טוב בדיוק כמוהם?
והתשובה כל הזמן הייתה – אני לא יכולה.
מדובר באנשים שונים ממני, עם חוזקות אחרות, הם עושים את תפקידם כל כך טוב, ויש מן ציפייה לא כתובה שתחליקי לנעליים שלהם בקלילות ובמהירות האפשרית.
זהו, זה כנראה נידון לכישלון.
במשך זמן מה, לא ידעתי אם אני עושה "נכון או לא". עד לנקודה זו בחיי, די התרגלתי לסמכות שתמיד תגיד לי מה נכון ואיך לעשות. התרגלתי לנווט לפי המחמאות שקיבלתי, או לא קיבלתי. ולאורך הזמן גיליתי שגם התחושה שלי מהווה מדד כדי לדעת מה נכון עבורי.
וכמה שנים אחרי, בנקודה שבה אני עומדת היום אני אומרת לעצמי - לא רק שהם לא גילו,
אני זו שגיליתי. גיליתי שאני יכולה לסמוך על עצמי.
אז איך זה קרה?
למדתי (לרוב...) להשוות את עצמי לעצמי - אף אדם אחר הוא לא אני ואני מעולם לא הייתי או אהיה אדם אחר. הסתכלות על תוצאות של אחרים אמורה לשרת כהשראה עבורי ולא להיפך.
אני כנראה לא אעשה את התפקיד הזה כמו מישהו אחר, אני אעשה את זה כמו שאני יודעת, אתחמש בחוזקות שלי ואצא אל הדרך. הן בוודאי ייקחו אותי בדרך הנכונה.
למדתי להאמין שאני מסוגלת – להתחבר, ללמוד, לנהל. ומה שהיה נראה בלתי אפשרי, מורכב,
קשה – התגלה כאתגר, כחוויה מעצימה, מלמדת ומפרה.
גיליתי את הכוח של האנשים שסביבי. הם אחד הדברים החשובים ביותר במקום העבודה. לפחות בעבודה שלי. הם תומכים בצמיחה המקצועית והאישית שלי כפי שאני יכולה ותורמת לצמיחה שלהם. הם הבסיס שלי.
למדתי לשים לעצמי מטרות קטנות. ישנם די הרבה דברים שאני עושה ללא בעיה כלל. אם אגדיר אותם כמטרות אשנה את חשיבותם ואת המשמעות של ההצלחה בהן.
למדתי ללמוד ולשאול כשאני לא יודעת.
למדתי להחליט ולבצע מיידית, לא לדחות ולא לוותר לעצמי.
למדתי להיות יצירתית (טוב נו, קצת...).
למדתי שאין קיצורי דרך.
למדתי להתעלות מעל הנסיבות.
התקופה הזו הייתה ועודנה מאוד משמעותית עבורי. אפשרתי לעצמי לצמוח לכיוונים חדשים ולמדתי כל כך הרבה.
וגם אם יש לי עוד דרך ארוכה, אני בטוחה שאני בכיוון.
אני סומכת על עצמי.