לפני שנים, ליוויתי קבוצה שעסקה בבריונות בקרב בני נוער ובמיגור התופעה. הנושא היה בדמם של כל המשתתפים: אנשי חינוך ותיקים, מעורבים ומקצועיים. כולם בוגרים המלווים נוער מתבגר, בעלי ניסיון ומודעים למחיר האישי והחברתי הקשה שמביאה בריונות. במפגש השני של הקבוצה התחלתי לשים לב להתנהגות לא שגרתית. גילויי טינה, הקנטות והקטנת ערך – חלקם כלפי המנחה וחלקם כלפי משתתפים אחרים בקבוצה. התחלתי לשים לב כי שני חברי קבוצה לוקחים על עצמם תפקיד אקטיבי לכאורה, אך בפועל אינם מאפשרים לחברים אחרים לפצות את פיהם ולהביע עמדה. ניסיון שכזה גרר השתקה של החבר באמצעות עקיצות קטנות או גדולות.
באופן דומה, עבדתי עם קבוצה נפלאה של מטפלים בחסרי ישע בשכבות מוחלשות בחברה. כל אחד מהמשתתפים בקבוצה בפני עצמו לא היה חסר ישע כלל: בעלי מקצוע, השכלה והכנסה, מוערכים מקצועית בעולמם. יחד עם זאת הקבוצה עצמה הייתה חסרת ישע בצורה תמוהה: העלו ספקות כבדים לאורך כל התהליך לגבי היכולת שלהם להשפיע, לשנות, והרגישו כי אין טעם בכלל לנסות. שתקו המון, כמעט ולא הגיבו כשהוצגו תוצרים ועל אף שאובייקטיבית- משאבים כספיים הופנו לקיום הקבוצה ולעבודתה- חזרו וטענו כי לא קיימים משאבים זמינים.
הרגשתי כי הקבוצות משחקת לפנינו תפקיד כמו על במה. מול עיני קיבלה הקבוצה הראשונה אופי של תתי קבוצות- חזקים ומוחלשים, מקובלים ודחויים בעוד והקבוצה השנייה סיגלה תפקיד של מיואשים ומדוכאים על ידי אחרים. ברור היה כי אינן יכולות להתקדם בעבודתן, אולם אני שיערתי להתרחשות הזו יש ערך. באופן מסוים, הדינמיקה שהצמיחו החברים, אפשרה לקבוצה נוספת לנכוח בחדר, להראות ולהשמיע את קולה: קבוצת בני הנוער בה מתקיימת בריונות וקבוצת חסרי הישע בחברה. ברם, הערך שבדבר יתאפשר רק אם חברי הקבוצה יבינו את המתרחש ויהיו מסוגלים לעבד באופן אובייקטיבי את שחוו בתפקידים הללו.
רוב התאוריות הקבוצתיות כיום מקבלות את ההנחה כי כשאנשים מתקבצים יחד למבנה של קבוצה, פועלים עליהם מערך של כוחות המפעיל אותם ואת הקבוצה באופן לא מודע. לא ניתן להבין את הקבוצה רק על פני השטח שלה מבלי להבין את התהליכים הלא מודעים המפעילים אותה ומבלי להבין כי מתחת לשיחה הגלויה, לדברים הנאמרים יש משמעות נוספת.
באופן כזה, התבוננות מעמיקה במה שקורה "כאן ועכשיו" בחדר מאפשר לנו לחוות, לעבד ולהבין יותר את המתרחש במקומות אחרים בחייהם של המשתתפים. הערך של התבוננות כזו בקבוצת למידה הנו רב כי בעקבות ההבנה הזו ניתן לפתח ידע חדש והנחיות עבודה אפקטיביות שלא היו מתאפשרים רק באמצעות תיאורי מקרה או ספרות ניטרלית שהייתה מובאת בפני הקבוצה .
אחת הדרכים להבין את הלא מודע הקבוצתי הינו בהתבוננות ועיבוד של המתרחש באמצעות כמה שאלות:
תוכן: על מה מדברים? מה הנושא?
תהליך: כיצד משתנה התרחשות לאורך זמן? אילו שלבים עוברת הקבוצה?
צורה: איך מדברים? מי מדבר ומי שותק?
המה והאיך, תוך התחשבות בשלב התהליך, יוצרים יחד דבר מה שאנו המנחים אוזננו קרויה לו: המסר. ובמיוחד מזדקפות אוזננו במצבים בהם מתקיים פער בין התוכן והצורה. למשל סיטואציה בה מדברים על מניעת בריונות באופן בריוני, ובמיוחד כשמדובר בשלבי עבודה מוקדמים להתפתחות קונפליקט. או למשל כאשר מתכנסים לעבודה על חיזוק אוכלוסיות מוחלשות אולם מתנהלים בחוסר אונים בולט.
מה עושים עם המסר הזה? כאמור, ערך רב יכול להיות לקבוצה משיקוף של הסיטואציה ומהתבוננות משותפת על התפקידים שנלקחו. משאילת השאלה, איך זה מרגיש להיות בתפקיד המסוים הזה? מה הרווחתי ומה הפסדתי? האם היו סימנים מקדימים להתנהגות הלא נוחה בקבוצה? האם תגובה מסוימת של המנחה או המשתתפים מועילה? אילו כלים משתקים ואילו כלים מקדמים? ההבנה הזו עשויה להיות מתורגמת בהמשך עבודתה של הקבוצה לכלי עבודה חשובים: הנחיות, צ'ק ליסטים ונהלים.
יחד עם זאת, חשוב להיות מודעים לך כי התערבות המשקפת את הלא מודע הקבוצתי אינה קלה למשתתפים: היא מנכסת את ההתרחשות והחוויה האישית ולא נעים לאדם לקבל מראה לכך שאינו מודע ואינו "בעל הבית" המלא על התנהגותו. על מנחה להביא את הפרשנות בעדינות כהשערה ולבדוק האם היא מתקבלת על דעתם של החברים והאם גם הם מפרשים באותו האופן.
בהצלחה!
מקורות:
יוסי טריאסט, תיאוריות בדינמיקה קבוצתית, התוכנית להנחיית קבוצות אוניברסיטת תל אביב.