אולי אנחנו פחות מיוחדים משחשבנו...וזו בשורה טובה
מאת: ד"ר מוריה לוי (תאריך פרסום: 01/09/2017)

ליאו טולסטוי פותח את ספרו אנה קרנינה במשפט: "כל המשפחות המאושרות דומות: כל משפחה אומללה, אומללה בדרכה שלה".

כפרטים וארגונים אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו ייחודיים. זה מחמיא לנו, ומחזק את תחושות הזהות והשייכות (במקרה של משפחה או ארגון), תחושות שכל כך חשובות לעיצובנו.

אך עם יד על הלב, אנחנו יודעים שאין כך הדבר, ואולי טוב שכך:

אנחנו יכולים ללכת לרופא ולסמוך על כך שהוא כבר טיפל במחלה שאנו מתמודדים עמה;

אנחנו לומדים באוניברסיטה ובמסגרות נוספות יסודות וכלים להתנהלות אישית, ניהולית ומקצועית;

ואנחנו שוכרים אנשים לעבודה, ובעיקר מחפשים את ניסיונם הקודם מארגונים אחרים.

ועדיין, כאשר אנחנו באים לעסוק בידע הארגוני, אנחנו פועלים תחת תפיסה שזה הידע שלנו. ידע ייחודי, שאם מישהו ידע עליו או יעתיק אותו, יקרה נזק, ונפסיד את הערך המוסף הייחודי שמאפשר לנו לתפקד ולהצליח. לכן אנו מחתימים שותפים וספקים על NDA; לכן אנחנו מקיימים חובת צינון לעובדינו העוזבים.

הדבר נכון ולא נכון. לכל פרט, ולכל גוף יש ידע ייחודי. אלא, שזה ממוקד מאד. הידע הייחודי הוא הדובדבן שבקצפת הידע, ומתחתיו יש עוד שכבות רבות של ידע שיודעים נוספים. ככל שיורדים בשכבות העוגה, כך הידע יותר משותף, יותר מקובל ויותר ידוע. או כפי שמכונה באנגלית- מהווה Common Knowledge.

מה המשמעות ואיך ידיעה שכזו צריכה להוביל אותנו להתנהלות יותר מצליחה?

התשובה אולי קשה לעיכול ולהפנמה, אך קלה ברמה המעשית: צריך לשחרר. צריך לאפשר לכמה שיותר העתקה של ידע בשדה המשותף, כדי לאפשר לארגון למקד את השכל והערך המוסף שלו במיצוי הידע המשותף והייחודי, כמו גם בפיתוח ידע ייחודי חדש- מדרגה נוספת חדשה. עם הזמן יש סיכוי שידע זה יהפוך גם הוא לציבורי, אך גם זו בשורה טובה, כי אם נשמור את הידע רק אצלנו, רוב הסיכויים שלא נוכל ליישמו במוצרים ושירותים השונים ולצמוח בעזרתו (אלא אם במקרה יש לנו את הנוסחה להכנת קוקה קולה). אבל אל לנו לדאוג. גם אם אחרים יעתיקו את הידע, או יבינו אותו בעצמם, בהסתכלם על הפתרונות והשירותים שלנו, אנחנו כבר נהיה במקום אחר.

החוכמה היא כאמור- כמה שיותר לקנות ידע מוכן; כמה שיותר לשחרר; וכמה שיותר להתמקד כל פעם בידע הייחודי, מתוך הבנה שהייחודיות דינאמית, ומה שהיה ייחודי אתמול יהיה פחות ייחודי מחר.

הבניה של ידע זה, תיעודו, והפיכתו אפילו ל- Commodity, נחשבים אולי כחזון אחרית הימים, אך אולי לא רחוקה כל כך השעה. ואולי, אם עיקרון זה יובן, יהיה קל יותר לכל ארגון לטפל בידע שלו ולהפוך אותו מנוף לחלומות והישגים חדשים. בכל מקרה, זה החלום שלי, ואני חושבת שהוא פחות רחוק משנראה.

ימים יגידו.

שנה טובה.