לא לנסות לזכור...כדי לזכור יותר
מאת: ד"ר מוריה לוי (תאריך פרסום: 24/02/2017)

לכולנו יש ידע רב; אינסופי. בין ידע הקשור לנו כפרטים, בין ידע מקצועי ובין ידע שקשור לארגון, לחברה או לסביבה שבה אנו חיים.

וכבר מזמן הבנו שלא מספיק שיהיה לנו ידע כדי שאכן נעשה בו שימוש. לעיתים הידע לא אצלנו אלא אצל מישהו אחר בבית, בצוות או בארגון המודע לתשובה הנכונה; לעיתים הידע אצלנו אך אנחנו פשוט לא זוכרים ולכן לא עושים בו שימוש. לעיתים אנחנו אפילו זוכרים שידענו...אך לא מצליחים להגיע למה ידענו.

 

כך או כך, ברור שחשוב במקרים רבים לנהל ידע זה, כדי להתנהל טוב יותר. אך אחת כמה וכמה הדבר נכון כאשר יש מחיר להתנהלות האחרת; לאי ניהול הידע. מעצבן את כולנו לטעות יותר מפעם אחת באותו הקשר.

השאלה היא, איך בעידן של הצפה של מידע וידע, ומתוך הנחה שמוחנו בעל קיבולת סבירה, אפשר להגיע לידע שאנחנו יודעים, להימנע משגיאות ולחזור פחות על טעויות העבר.

 

אתחיל מהסוף- אין פתרון קסם; אין מתכון מוכן שיאפשר להבטיח שאכן יהיה שימוש בידע.

אבל... בהחלט יש כלים מסייעים. ואחד הכלים המשמעותיים שעוזרים לי הוא לקשור את הידע שלמדנו לתהליך העבודה בו אנו צריכים אותו, וכך לדאוג שבפועל הזיכרון הארגוני יעמוד לרשותנו.

 

לפני שאסביר- אתחיל בדוגמא.

 

אני אדם דתי שומר מצוות. כדי להקל על עצמנו בהתנהלות במטבח, יש הרבה טכנולוגיות מסיעות, ביניהם מיחם, פלטה ושעוני שבת למיניהם. מידי שישי ממלאים מים, מכוונים שעונים למצב שבת ומחברים פלטה. והנה, שבת אחת מצאתי את עצמי ללא מיחם. מרוב לחץ בשישי- נשתכחה מראשי המשימה. הסירו דאגה; לא נותרנו ללא שתיה חמה- תמיד יש שכנים השמחים להושיט יד (או במקרה זה- קפה ותה). אך, כאשר לאחר חודשיים, שוב קרה דבר, עצרתי לחשוב. לא יתכן שהסדנלר ילך יחף. לא מדובר בידע שחסר לי, אלא בלחץ של יום שישי. איך אני מבטיחה שהכל יהיה מוכן וכלום לא ישתכח? ברור שלהכין רשימה במחשב זה נחמד, אך ממש לא רלוונטי. יום שישי, שעה לפני שבת זו בערך השעה היחידה בשבוע (להוציא השבת עצמה), בה אני לא שוהה ליד המחשב. מה עשיתי? הכנתי פתקית קטנה שכתובות עליה 3 מילים, זו מתחת לזו: שעון, מיחם, פלטה. הדבקתי את הפתקית בתוך ארון המטבח והפסקתי לעבוד מהזיכרון. מאותו יום שישי, פתחתי בטקסיות רבה, מידי שבוע, את הארון וקראתי בכל. מאז, אנחנו עם מים חמים לשבת, מזה כמה שנים רצוף.

 

ומהדוגמא לכלל: אנו נזקקים להרבה מהידע שלנו תוך כדי ביצוע פעילויות, בין מחשבתיות ובין פיזיות. כדי להגדיל את הסיכוי שהידע יעמוד לרשותנו בעת הצורך, נכון לעגון אותו בתוך תהליך העבודה. בכך נהפוך אותו לחלק מהרוטינה, ונזכור, ללא צורך לזכור. אנחנו יכולים ליצור קישור למידע חשוב שכדאי לשקל בעת בחירת ספקים, כחלק מתהליך הרכש ואישור עבודה עם ספק. אנחנו יכולים לבקש, כחלק מתכנון מבצע, התייחסות ללקחי העבר, אם אלו שמורים במקום מרכזי (כלומר- יש זיכרון ארגוני), במסגרת המידע המועבר לאישור מבצע זה. ואנחנו יכולים לתלות שלט ליד המדרגות (במקום שאכן יראו אותו בעת העלייה במדרגות) המזכיר את הצורך להסתייע במעקה, שכן זה מקום מועד לנפילה (ומסתבר שמדרגות הם תמיד מקום מועד, בו ישנן תאונות רבות).

 

מרחב הקישורים אינסופי; כל סביבה והצרכים שלה, כל אחד והדמיון היצירתי שלו. החוכמה היא למצוא את העוגן הטבעי, בו הכי נכון להשתלב.

מה הרווחנו? נזכור יותר, למרות שזכרנו פחות.

ובתקווה: נצליח אם כך- יותר.

 
אבי מור , בתאריך 26/02/2017 10:58
הי מוריה, מתחבר מאוד לדוגמא, גם אני נמצא בריטואל הזה מידי ערב שבת...
האתגר - וקצת שוחחנו על זה - איך גורמים לכך שנוהל של תהליך נידח/לא שגרתי יבוצע עפ"י המרכיבים שלו? איפה "שמים את הפתק" כדי שמי שמבצע את התהליך לא ימציא את הגלגל?
ארז פריטל , בתאריך 11/05/2017 23:28
לשאלתך, אבי:
אני מזהה סתירה, לא רק מילולית, בצורך לשמר "שגרה לא שגרתית"...

בהנחה שהכוונה לרצף פעולות ספציפיות שמתבצעות לעתים רחוקות מאוד, יש להפריד בין נוהל קבוע בתדירות מוגדרת (נניח - אחת ל-3 שנים) ובין נוהל שמופעל באופן נדיר ובלתי מתוכנן, כתגובה למצב כלשהו.

במקרה הקבוע, יש להצמיד את הפתק להנחייה המתוזמנת הדורשת לבצעו.
במקרה האקראי, יש לזהות את הצינור שדרכו עובר הטריגר לביצוע הפעולה, ולמקם את הפתק בתווך הזה.

אגב, גם נוהל שכמעט אינו מופעל צריך לתקף מדי פעם, אחרת הוא עשוי להיות לא ישים דווקא כשיזדקקו להפעלתו; ולכן חשוב גם לקבוע תהליך תיקוף בתדירות מעט גבוהה יותר, שתמנע מצב כזה.