הצורך
אומנה הינה סידור לא טריוויאלי. המדינה מחליטה להוציא ילד מבית הוריו ולהשים אותו, באופן זמני (שיכול להימשך מספר שנים) בבית אחר, במשפחה אחרת. הסידור עוד פחות טריוויאלי, היות, ובניגוד לאימוץ, שם יש לילד "הורים" חדשים, כאן הילד ממשיך, בהיותו בבית אחר, להיות בקשר עם הוריו שילדו אותו.
בשנת 2001, החליטה מדינת ישראל להפריט את שירותי האומנה. בשנת 2004, שלוש שנים לאחר יישום התהליך וייצובו, בוצע מחקר לבחינת מצב האומנה (כורזים וליבוביץ', 2014). בצד ההצלחה העצומה שיצרה ההפרטה (הקטנת כמות הקריסות- כמעט בסדר גודל), נצפו מספר אתגרים משמעותיים בפניהם ניצבה המדינה. עיקרם של אתגרים אלו עסק בידע המקצועי, ביכולת ליצור מדיניות ברמת המדינה, וביכולת הפיקוח ומקצועיות צוותי הפיקוח.
התשובה לכל אלו, כך הוחלט, תהיה למידה משותפת. למידה של גורמי השטח השונים, המתחרים זה בזה- במשותף; ואלו- יחד עם הפיקוח, שמפקח עליהם ביום יום, ועם גורמי המטה המשלימים.
התנעת תהליך ייחודי
בתחילת 2007 הוחל בהקמת קבוצת למידה ראשונה, קבוצת שהמטרה שהגדירה לעצמה, הינו לאגד ולפתח ידע בנושא זיהוי איתותים ומניעת קריסת אומנות.
מאז ועד היום, במהלך עשור שלם, מתקיים תהליך שייתכן והוא ייחודי ברמת מדינת ישראל, ואולי אף מעבר לכך: כל תהליכי השינוי המבוצעים בתחום, מלווים בתהליכי שיתוף ופיתוח ידע. כל מדיניות חדשה, מגובה בתהליכי למידה הפורטים את הרעיון/תפיסה/שינוי נדרש לתהליכים, אמירות וכלים מקצועיים. לעיתים שינויי המדיניות נובעים מתהליכי למידה שהציפו צורך בשינוי.
במהלך עשור זה, פוצחו, נותחו והוגדרו אסטרטגיות ותפיסות הפעלה יחד עם כלים מקצועיים, בהתבסס על תהליכי למידה אלו- בעשרה נושאים שונים. הנושאים מכסים את כלל ההיבטים הקשורים בעיסוקי האומנה, החל מגיוס משפחות אומנה, דרך בחירה ומיון, התאמת משפחות וילדים, הכשרה של הורים להיות הורי אומנה, ליווי משפחות בעת היותן אומנות, התקשרות באומנה, פגיעות מיניות באומנה, אומנות ייחודיות (קרובי משפחה, ילדים עם צרכים מיוחדים), ועוד.
כל הפעילות בוצעה בהובלתו של אגף מחקר תכנון והכשרה בראשותו של מר קותי צבע, ותחת שרביטה הנאמנה של המפקחת הארצית לנושא, הגב' שלוה ליבוביץ'.
אני זכיתי לשמש אישית כמנחת תהליכי הלמידה- לשיתוף ידע ופיתוחו.
מתודת הלמידה
הלמידה התנהלה כסדרת מפגשים (10 מפגשים בממוצע לכל נושא) שהשתתפו בכל אחת מהן בממוצע כ- 12-15 איש; שילוב של אנשי שטח, מדריכים, ראשי צוותים, מנהלים, מפקחים ואנשי מטה. אלו ייצגו אוכלוסיות ומגזרים שונים (כללי, מוגבלות שכלית התפתחותית, שיקום; המגזר הערבי; ועוד). הלמידה התקיימה כאוסף סיעורי מוחות במתודה סדורה ("פיתוח תורה מקצועית"). בין המפגשים אנשים נתבקשו לשתף במעגלי שיח את הסובבים אותם, ולהביא את תחושותיהם, דעותיהם ותובנותיהם. באבני דרך מרכזיות, הועלו תכנים ושאלות לקהילת ידע המשתפת את כלל העוסקים במלאכה, והתגובות נידונו בקבוצה.
בין נושא לנושא, הייתה הפסקה לצבירת כוחות ורועננו (לפחות חלקית) חברי הקבוצה. עצם יישום הנושאים בשטח ייצר הפנמה (Interpretation); הבנות חדשות שהוצפו, הוטמעו בהמשך הדרך גם בתוצרי הלמידה, והמודל, התורה המקצועית והכלים הנלווים עודכנו.
מאמצים הושקעו בהטמעת הידע, והידע הפך למחייב (בתחילה במדיניות, ובהמשך, בהסכמי העבודה עם העמותות המפעילות את האומנה, ובתהליכי הפיקוח).
תוצאות וסיכום
מחקר (ברוקדייל, 2016) שפורסם בימים אלו, מלמד על תמונת מצב חיובית ביותר. ההתנהלות מקצועית, מרבית הילדים (95%) חשים שייכות במשפחתם האומנת והשתלבו במשפחה זו (98%). מרבית הילדים (68%) שוהים באומנה בסידור ראשון, מה שמלמד על יציבות האומנה.
מחקר נוסף שמתבצע בימים אלו (לוי, 2017), וכבר כולל ממצאים ראשונים, מלמד על כך שאכן הידע מוכר (97%), בשימוש, נגיש, ועל פי רוב העובדים (95%) תורם לביצועי העובדים.
משהו טוב קורה באומנה, ובזכות היות השינויים מבוססי ידע, ניתן בהחלט לומר שניהול הידע משמעותי לשינוי חיובי זה.