כשהיינו ילדים נהגנו לשחק במשחק שנקרא "כן-לא-שחור-לבן". אני לא יודעת אם משחק זה עבר מן העולם או השתמר במהלך הדורות, אך החוקים פחות חשובים לצורך העניין שאני רוצה להציג.
בהקשרים רבים בחיים- אנו מחפשים תשובות מוחלטות, בבחינת תשובות של "כן" או "לא", של "שחור" או "לבן".
דוגמא להקשר שכזה הינו אירוע הפקת לקחים. אנו משקיעים את זמננו ומרצנו, ומנסים ללמוד, על בסיס מה שהיה, על מה נכון שיהיה. מה חובה לעשות בהקשרים מסוימים, או מה אסור, בשום פנים ואופן, לעשות בהקשרים אחרים. הצעה ללקח המתחיל בניסוח של "פעמים רבות", או "יש לשקול בחיוב" וכדומה, לא יתקבל בברכה בארגונים רבים.
אך מדוע הדבר כך? אם נסתכל על הידע של המומחים, נראה שלא תמיד מדובר באמירות מוחלטות.
אמירות דוגמת " במקרים ... יש סיכוי סביר שהבעיה הינה כזו ולא אחרת", או "כאשר ... כדאי לפעול בדרך ..." אינם מפחיתים מערך המומחה ומהתייחסותנו אליו; ויש יאמרו שאפילו להיפך.
כאשר אני מפיקה לקחים, אני משלבת: גם הנחיות מחייבות, גם הנחיות אוסרות, אך בין אלו ואלו, המלצות רבות על מה כדאי וממה כדאי להימנע. הכל מלווה כמובן בהסבר ורציונאל.
בדרך שכזו, כך למדתי, מאגרי לקחים ותובנות הופכים עשירים ומעמיקים יותר, מאשר לו היינו מסתפקים במוחלט ובוודאי.
ההמלצה שלא להיות החלטי, נוגעת לנושאים נוספים בעולם הידע.
נתקלתי לאחרונה במוצר תוכנה, המתיימר לייצר מסמכי חוזים באופן אוטומטי. המשתמש, מתבקש לענות על סדרת שאלות קצרה, ובהתאם למענים שהוא משיב, המערכת מציעה לו את החוזה המתאים. המערכת יודעת לעבוד גם עם סוגים נוספים של מסמכים, על בסיס אותו רעיון. בירור מספר פרמטרים, והחלטה על חלקי המסמך, הפסקאות והמילים המתאימות שמרכיבות ביחד את המסמך.
לכאורה, נראה מפתה מאד. תבניות מעולם לא סיפקו את הסחורה לצרכים שאינם פשוטים דיים. רוב הארגונים והאנשים נוהגים לחפש דוגמא קרובה ביותר (או היחידה שזמינה להם) ועל בסיסה לייצר את המסמך החדש. אך ברור לכולם, שכל דוגמא מייצגת מקרה ספציפי, מוגדר היטב, והיות וכל מקרה שונה מהאחרים, לעולם פתרון שכזה לא יהיה טוב דיו.
אם הכל טוב, למה שפתרון שכזה לא יצליח לתפוס בשוק?
הקדשתי מחשבה לנושא, הפכתי והפכתי, ואני חושבת שהתשובה טמונה בהחלטיות שבה מוצעים המסמכים. החיים מורכבים מידי והחלטה יחידה על תכולה, על סמך ערכם של מספר פרמטרים יכולה אמנם להתאים לכמה צרכים, אך רבים יותר הצרכים להם אינה מתאימה.
חשוב להשאיר מקומות של שיקול דעת; מספר חלופות לפסקה שניתן יהיה לבחור ביניהם. מסמכים חצי אפויים, שבעל הידע ייתן בהם את חותמו. מעין פתרון שהינו חצי אוטומטי אך חצי ידני, המשאיר מקום לאדם המפעיל אותו.
על בסיס קו מחשבה דומה, פיתח משרד הרווחה, לפני מספר שנים, רעיון של דפי הנחיה לעובד הסוציאלי בבואו להתמודד עם דילמות. לעולם, יש מקום לשיקול דעתו של העובד, הניצב בפני האדם המסוים, הנמצא במצב מוגדר. לא ניתן להגדיר את כל המצבים ואת כל האנשים, ולתת תשובה סוחפת, או מפורטת, המאפשרת החלטה חד-חד ערכית.
אך כן ניתן, ונכון לתת הנחיות, המעמידות בפני העובד המקצועי את השיקולים להחלטה. דילמה היא מצב בו יש כמה אפשרויות שיכולות להתאים, כל אחת עם יתרונותיה, כל אחת עם חסרונותיה.
דפי ההנחיה, יכללו במקרה שכזה, את הסבר הדילמה (מדוע יש כאן יותר מתשובה אחת נכונה); יפרטו את החלופות המרכזיות ויתרונותיהם/חסרונותיהם; יפרטו את מחיר ההחלטה השגויה (אם אין מחיר להחלטה שגויה, לא משנה מה נחליט); והכי חשוב- יפרטו את השיקולים להחלטה.
דפי ההנחיה לא יחליפו את העובד המקצועי בבואו לקבל החלטה. הם לא "כן-לא-שחור-לבן". במקום זאת, הם יתוו לו את הדרך להחלטה מיטבית.
נראה שדברי הרמב"ם שדיבר על התרחקות מקצוות ובחירה בשביל הזהב, אכן מתאימים גם לכאן.
רק בקשה אחת. אם מישהו פונה אליכם בהצעת נישואין, זה לא הזמן לחשוב על פוסט זה. במקרה זה תשובה החלטית (ואולי משמחת של "כן") היא בהחלט חלופה מועדפת :)