וויקיפדיה מייחס את המושג זיכרון לשני מונחים:
- כיכולת של אורגניזם לאגור מידע מהסביבה, ולעשות בו שימוש.
- למידע הנאגר
ואכן הקשר בין שני אלו הינו אפילו יותר מורכב מכך:
תוכן הזיכרון (memory) משפיע על יכולת זכירתו (remember).
כאשר אנו עוטפים את התוכן בסיפור, או כפי שקוראים לכך בשפה המקצועית Story Telling, אנו זוכרים הרבה יותר. אם במקום לכתוב מאמר אקדמי, נכתוב מאמר המתובל בדוגמאות- כבר שיפרנו; אם נלך צעד נוסף, ואכתוב את אותו פריט תוכן כבלוג, בגוף ראשון, אוטנטי- הרווחתי עוד מעט ביכולת של הקוראים לזכור. ואם אלך צעד נוסף הלאה, ואספר סיפור מסביבו, סיפור בו יש תיאורים (הגיע הזקן עם הכובע, חיכינו חצי שעה ועוד פרטים מלווים, שממש לא מוסיפים לתוכן או בעלי חשיבות)- יש סיכוי עוד יותר טוב להצליח. אם למשל, אקשר פוסט זה ליום הזיכרון ולדרך בה אני מחזקת את זיכרון הנופלים- הרי ששיפרתי את יכולת הזכירה (דבר חשוב ובעל ערך לכשעצמו).
אולם, אליה וקוץ בה. כי נכון שנזכור יותר טוב, אך פעמים רבות, הזיכרון יתמקד בסיפור המסגרת ולאו דווקא בתוכן עצמו. נזכור שכאשר האיש הגיע עם כובע מיוחד ואיחר בחצי שעה (ואכן זה חלק מסיפור אמתי המתאר את הגעתו של Larry Prusak לישראל ופגישתו עם מובילי ניהול הידע בארץ). אבל, יתכן שלא נזכור, מה היה חשוב את התוכן עצמו (מהי משנתו של Larry Prusak- איש מחשבים בכיר ב IBM שהפך לגורו של ניהול ידע והאמין רק בתרבות ולא במחשוב).
ולכן כדאי לחשוב על כלים נוספים.
ד"ר דניאל לויטין, בספרו, The Organized Mind מלמד אותנו ש- למוח לאגור כמעט כל פיסת ידע. החוכמה, כך הוא מסביר, הינה ביכולת שלנו לשלוף אותו; לאחזר אותו כאשר אנו רוצים בכך.
ויכולת זו לשלוף מידע נובעת מדרך שמירתו.
בין יתר ההמלצות של לויטין (לשם כך כדאי לקרוא את הספר כולו, או לפחות את סיכומו), להלן שתי המלצות הקשורות לדרך שמירת המידע:
ראשית, כאשר רוצים לזכור פריט מידע אותו אנו חווים עכשיו, חשבו עליו באופן מודע. מצאו דרך לייחד אותו (למשל- היום לא ארוחת בוקר רגילה, אלא ארוחה בה אכלתי בניחותא למרות שמיהרתי מאד). היות ובמוח שלנו המידע מקושר לקבוצות הקשרים, אם לא נייחד את האירוע, הוא יישמר באותה מגירה במוחנו יחד עם ארוחות בוקר נוספות, וכאשר נשלוף אותו, יתכן ונשלוף פרטים המערבבים כמה ארוחות בוקר גם יחד.
דרך דומה, היא לחשוב למה האירוע קשור (גם ארוחת בוקר, גם חביתה, גם יום שני). הקישור המרובה המודע (aware) מסייע בהמשך לזכירתו.
וההמלצה השנייה, הנשמעת קלה, אך למעשה דורשת לא מעט כוחות נפש, בעולם העסקים הצפוף שלנו, היא לעצור ולנוח. 15 דקות הפסקה כל שעתיים, יכולות לעשות נפלאות לזיכרון. רק צריך לזכור, שב- 15 דקות אלו, לא חושבים על משימות ולא פותרים בעיות. נותנים למוח מנוחה. נותנים לו לנדוד לאן שהוא רק רוצה.
אני חושבת שהצפירה ביום הזיכרון נותנת לנו בדיוק הזדמנות שכזו. היא אנטיתזה לכל הטקסים המנהלים את מוחנו ואומרות לנו על מה לחשוב.
האם ידע זאת מי שהגה את רעיון הצפירה? לא יודעת, אבל זה ממש לא משנה. התוצאה של גם וגם, מלמדת בעוד דרך איך השלם גדול מסכום חלקיו.
אולי הייתי רוצה שיהיו לנו יותר ימים בהם אנו רוצים לזכור דברים טובים, ולא רק מלחמות ואבל. אך בקשה כזו, היא עדיין כנראה מעט יותר מידי. צריך להיות סבלניים. אולי עוד יגיע יום.