שנים התרגלנו לחשוב, שכוחנו כמנהלים, תלוי רבות בפינו וביכולת ההתבטאות שלנו. רטוריקן טוב יכול להניע ציבור שלם, וגם בתוך ארגונים, אין ספק שיכולת ההתבטאות של המנהל משפיעה יכולת סחיפת עובדיו אחריו, ואפילו על הצלחתו מול לקוחותיו.
אלא, שבעידן הגלובליזציה אין בכך די.
השפעתן של המילים שאנו מוציאים בפינו, מוגבל בעיקר לאלו שרואים אותנו פנים אל פנים.
נכון שהטכנולוגיה מאפשרת כבר כיום גם העברת מסרים דרך ה YOUTUBE ובכלל, אך על פי רוב, השפעתם של אלו פחותה (אלא אם אנחנו ילד/כלב חמוד או מדגימים רעיון שיווקי או פירו-טכניקה מתקדמת).
דווקא בעידן כזה המלל הכתוב הוא שיכול לעשות שינוי ברמה משמעותית יותר.
אני טסה עוד מספר ימים לחו"ל להוביל ועדת מומחים של ISO בנושא ניהול ידע. ISO, כמנהגם בשנים האחרונות, מובילים תקני מצוינות בתחומים רחבים- החל מאחריות תאגידית, דרך גיוס עובדים, אבטחת מידע ועד ... ניהול ידע.
שאלתי את עצמי, מה הוביל לבחירתי כמובילה בינלאומית. נכון שבין עמיתיי בישראל אני מוכרת (וכן- גם בזכות פי- הובלה בכנסים והרצאות הקשורים לנושא ניהול הידע), אך מה גרם לכך שאקבל תפקיד מכובד זה? מה גרם לכך, שבשיחות עם עמיתים מומחים בעולם, יגיד לי יותר מאחד, שהוא שמח לפגוש אותי לאחר ששמע עלי רבות.
לא להשאיר אתכם מסוקרנים, ולא להלאות אתכם בפרטים- אקפוץ לשורה התחתונה- אנשים קוראים את שאני כותבת.
ואני כותבת בערוצים שונים:
אני כותבת בלוג זה (בעבר כתבתי אותו כשנתיים גם באנגלית, כיום רק בעברית);
אני כותבת רעיונות מתודולוגיים באתר משלי שזה תחום התמחותו המקצועי (www.kmrom.com );
אני מסכמת ספרים ניהוליים ומקצועיים ומביאה רעיונות של אחרים שרבים לא מצליחים להגיע אליהם בדרך אחרת;
ואני כותבת מאמרים אקדמיים המציגים מחקרי שדה שאני מבצעת בתחום.
טיפ ראשון: קהל היעד והקוראים שלנו מגוון. ויתור על אחד מסוגי כתיבה אלו הינו ויתור על חלק מקהלי היעד; כל אחד מעריך כתיבה אחרת. David Kolb דיבר על ארבע סגנונות למידה. אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי, הוא שלכל אחד יש סגנון אחר- מינון שונה המשלב ארבעה סגנונות אלו. הוראה והדרכה טובים, פירושם לדעת לשלב את כל ארבע הסגנונות, כי לעולם, קהל היעד שמולך אינו בעל סגנון למידה ששלך. כך הדבר גם לגבי כתיבה.
טיפ שני: סגנון הכתיבה ישתנה מערוץ לערוץ. נכון שגם התוכן משתנה, אולם יש נושאים רבים עליהם ניתן לכתוב במספר ערוצים, כאשר הסגנון מתווה את התאמת התוכן לערוץ. הפרמטר המשמעותי ביותר המשתנה הינו רמת האוטנטיות. בכתיבה אקדמית אני לא קיימת, גוף ראשון לא קיים כלל. מאד מוזר ולעיתים אפילו מצחיק לקרוא איך אתה כותב על עצמך בגוף שלישי "לוי מוכיח כי.." וכו'. בסיכום של ספרים אני כבר מרשה לעצמי להכניס סממנים אך לא שלי כאדם, אלא שלי כאדם מקצועי. מעבר לדרך הסיכום עצמה, שיש בה כדי להצביע על הדגשים החשובים בעיניי, אוסיף מעת לעת סימני קריאה, סימני LIKE וגם תוספות או השלמות שלי- שכמובן אסמן כדי לא יצור רושם מוטעה שהדברים מובאים מפי המקור). כאשר אני מתארת רעיון מתודולוגי משלי, יש לי כבר יותר חופש יצירה הן בתוכן אך גם בסגנון. יש פחות כללים, כל עוד המקצועיות נשמרת. ובבלוג, אני כותבת בגוף ראשון. כמעט תמיד אני לא מסתפקת רק בכך, אלא משתדלת להכניס משהו אישי שעבר עלי, סיפור, דוגמא או מחשבות. בלי כל אלו, לא אוכל לשדר את האוטנטיות אותה ראוי ונכון להעביר בערוץ זה.
לאחרונה התחלתי להנחות גם סדנאות של כתיבה מקצועית, ומכאן הטיפ השלישי: אני מלמדת בסדנאות אלו את הבסיס המרכזי בעיניי לכתיבה:
תמיד לפני הכתיבה יש לשאול את עצמנו מספר שאלות:
- מי קהל היעד? השאלות הבאות תכוונה מהמענה לשאלה זו.
- לשם מה הכתיבה? מה נחדש? מה נשיג? מה המסר המרכזי שחשוב לנו להעביר? שאלה שלכאורה טריוויאלית, אך למעשה שאלה חשובה המחדדת את הכתיבה ומסריה.
- מה התכנים המרכזיים שאנו רוצים לכתוב. תכנים אלו נגזרים כמובן משאלת ה "לשם מה" ומותאמים לקהל היעד.
ושאלה אחרונה:
- איך נכתוב? איך נצליח לקנות את תשומת ליבו של הקורא שמוצף בתכנים רבים, ולא יכול או רוצה שנעמיס עליו? איפה נשלב ציטוט, מתי ניתן דוגמאות ומתי נכליל רעיונות לעקרונות?
אנו לומדים לכתוב בכיתה א, אך בדרך כלל עוצרים שם. אז נכון שכתיבה היא מיומנות נרכשת, וככל שנכתוב יותר אכן נשתפר, אך כדאי לעיתים לעצור. לקחת סדנא, להתייעץ עם מישהו מקצועי, או אפילו- פשוט לקרוא וללמוד את מה שכתבו אחרים על הנושא.
אל תסתפקו בדיבור, לכו עוד צעד קדימה.