בעלי מקצוע המכבדים את אומנותם שואפים להיות בקדמה. ללמוד, לקרוא על התפתחויות וכיוונים חדשניים ולהציע אותם ללקוחות, הפנימיים או החיצוניים, ועדיף.. לפני ולא אחרי כולם.
ואין המדובר פה דווקא ב"אופנות", אלא בנושאים שברור לנו שיש עימם תועלת וכדאי ליישמם. נלהבים, מלאי רוח ואנרגיות חיוביות הם מגיעים ללקוחותיהם... ונתקלים במציאות.
לקוחות, פנימיים וחיצוניים, שמחים על נותני שירות הנמצאים בקדמת הבמה. ובכל זאת, הלקוח, גם אם רוצה, מהסס, מתעכב, וחושש לעשות את הצעד הראשון כדי לממש.
הלקוח חושש, כי מכיר את הארגון; כי מכיר את העובדים, האילוצים, ואת כל הקשיים שבדרך.
אז מה עושים? לוותר? לחכות שכולם כבר יהיו שם ורק אז לפעול? לוותר על החדשנות? אפשר, אך לדעתי לא כדאי.
מניסיוני, אם מדובר בשירות, או פתרון שאינו מוצר מדף (בבחינת קח הכול או עזוב), יש מה לעשות. יש באפשרותנו להשפיע ולקרב את הלקוח; יש ביכולתנו להקל עליו את המימוש הלכה למעשה.
הדרך למימוש, כמה לא מפתיע, אפשרית אם מקטינים את השינוי; פורסים אותו לפרוסות קטנות (ראה SWITCH של האחים HEATH). במילים אחרות- במקום לטפס מדרגה אחת גדולה, מייצרים מספר מדרגות משנה.
בעולם של מדיה חברתית נוצרו מדרגות שכאלו וניתן לראות שאכן הטמעת המדיה החברתית מחלחלת (ראה מחקר על הטמעה מדורגת של מדיה חברתית).
במדיה חברתית אנו מדברים על ארבע מדרגות:
מדרגה ראשונה- נראות בלבד. משאירים את השיטות, הכלים והפתרונות אליהם הורגלנו, אך משנים את הממשק, כך שיזכיר ממשק חדשני של מדיה חברתית. זה יכול לידי ביטוי במונחים בהם אנו עושים שימוש (למשל קיר ולא לוח מודעות) , בצבעים ובסגנון הכולל המשרים אסוציאציה של הפתרונות החדשניים (אינסטגרם, YOUTUBE, FACEBOOK ועוד) בתום היישומים שלנו.
לכאורה לא עשינו כלום, אך למעשה עשינו הרבה. הרגלנו את המשתמש לעשות קשר לא מודע בין הישן לחדש ורעיונותיו. הרגלנו אותו שאפשר לשלב חלקים מהחדש גם בתוך יישומים ישנים ומוכרים.
מדרגה שנייה- משמעותית יותר, ובכל זאת, גם היא צנועה. בוחרים פונקציות קטנות שקשורות למדיה החברתית, מרכיבים נקודתיים ביישומים אלו, ומעתיקים אותם אל תוך היישומים הקבועים. לדוגמא- בסביבה של שיתוף מסמכים מאפשרים לעשות LIKE או COMMENT עם מסמך או הודעה. המבינים יזהו ניצני שיתוף בתוספת קטנה זו, ובכל זאת, אל מול המשתמש, הסביבה הרגילה נשארת מוכרת, הפונקציונאליות העיקרית גם היא נשארה כשהייתה, ובכל זאת יש כאן קפיצת מדרגה.
מדרגה שלישית- לנשום עמוק, כבר הולכת רחוק יותר. ממש עושים שימוש בפתרונות מדיה חברתית, אך גורעים מהם חלק מעקרונות השיתופיות, שאולי קשים יותר לעיכול ויישום בארגון. למשל, מקימים WIKI אך לא הופכים אותו לדמוקרטי. לא כל אחד יכול להגדיר תבנית (מבנה דף ה WIKI). אולי כל אחד יכול לכתוב ערך, אך יש מספר אנשים הכותבים את עיקר הפריטים ומאשרים פריטים שנכתבו על ידי האחרים.
המדרגה הרביעית היא יישום מלא. אך מדרגה זו לא באה מאפס, אלא מצטרפת כקומה נוספת מעל המדרגה הקודמת, ובכך אין היא מהפכנית בפני עצמה.
היופי בשיטה זו, שניתן ליישם אותה, כמעט כלשונה ברעיונות חדשניים אחרים, גם כאלו שאינם קשורים במדיה חברתית.
מעתיקים את הנראות (צבעים, צורות, טקסטורה); מוסיפים מרכיבים נקודתיים; קופצים ליישום שנראה מלא, אך באופיו יותר טכני, ללא מחויבות לעקרונות. ובשלב רביעי אחרון, אחרי שהארגון הבשיל- משלימים את הנדבך האידיאולוגי, שבפני עצמו לבדו, אחרי שהטכנולוגיה והיישום כבר קיימים, קל הרבה יותר.
עיצמו עיניים, חישבו על רעיון חדשני (סוג ארנק חדש, שיטת עבודה באשראי, ומה לא) ודמיינו.
האם ארבעת השלבים הללו היו יכולים להיות רלוונטיים גם עבורכם?
האם הם יכולים לסייע בקירוב האופק?
אם נראה לכם שלא- חלקו מעט אחרת, הוסיפו מדרגות, ומצאו את המסלול שלכם. האופק פחות רחוק משאנו חוששים. ניתן לחלום, אך ניתן גם להגשים.