אני אוהבת להקשיב. מי שמכיר אותי, אפילו רק כמה דקות ספורות, יוכל להעיד שאני אוהבת מאוד לדבר, זה נכון, אין טעם להכחיש, אבל מה שמעניין אותי באמת, זה להקשיב.
ולא הקשבה רגילה- כמו הקשבה למוזיקה, או לגלי הים וגם לא רק להקשיב עד הסוף למה שאומרים לי (שגם זו משימה מאוד לא פשוטה, ממליצה לכם לנסות בבית..),
למה שאני באמת אוהבת להקשיב זה למילים שבין המילים, לרקע של התמונה, לעצירה הקטנה, הכמעט בלתי מורגשת שבין השאיפה לנשיפה.
רצה הגורל (וגם קצת השפעתי עליו בכיוון), שחלק גדול מהזמן שלי אני מנחה קבוצות. קבוצות לפיתוח ידע, קבוצות למידה, סדנאות על איך להנחות קבוצות ובערבים גם קבוצות של מיינדפולנס ומדיטציה. ושם, למדתי על בשרי, להקשבה, יש ערך רב. אם יודעים לחדד את האוזן ולחדור אל השכבות הסמויות, אל הזרמים התת קרקעיים- מתגלים שם,לעתים קרובות, אוצרות חבויים.
ברגע כזה, קבוצתי ונוגע, רציתי לשתף אתכם ואפילו להזמין אתכם לנסות, לרגע, בעצמכם, להקשיב:
יום רביעי בבוקר, אני עומדת בפיתחה של סדנא בת יומיים למנהלות תחום בחברת תקשורת גדולה. כדי לשנות setting ולאפשר למשהו אחר להתרחש, המנהלת שלהן עשתה בחוכמה – ואנחנו עורכות את הסדנא במרחב נעים ומזמין מחוץ למשרדי החברה.
נושא הסדנא הוא "כלים להנחיית קבוצות" ואני, האמת, די מתרגשת. הנושא אהוב עליי ביותר והקבוצה נראית לי נשית, נעימה ומפרגנת. אני פותחת ומסבירה שהסדנא שלנו היא למעשה מסע. שמלבד התוכן שאותו אעביר להן, הן מתבקשות גם להביא מעצמן. לשתף, לחלוק ולאפשר שיתוף והשתתפות של הצוות.
אספר את הסיפור ואזמין אתכם לערוך ניסוי. נסו להקשיב לסיפור הקבוצתי שרוצה להיות מסופר.
נסו להקשיב לתמה הקבוצתית שעולה מתוך הדברים.
תמה קבוצתית הוא מושג שתבע פוקס, בכדי לתאר תופעה קבוצתית שבה המשתתפים בקבוצה מספרים את אותו הסיפור או דנים באותה הדילמה (פעמים רבות באופן סמוי) כל אחד בקולו הפרטי.
תרגיל הפתיחה שנתתי לקבוצה היה לספר לקבוצה על צלקת שיש לכל אחד בגוף. זהו תרגיל פתיחה מומלץ לקבוצות וסדנאות שבהם החברים מכירים זה את זה או אפילו עובדים יחד שנים רבות ויודעים פרטים רבים אחד על השני. אבל דווקא את הצלקות שלנו אנחנו לא חושפים בקלות, וכך קורה שבעזרת התרגיל הזה אפשר להכיר מימד או רובד נוסף שאנחנו לא מכירים בדרך כלל אצל חברינו לעבודה.
ואלו היו הסיפורים (זכרו- התרגיל הוא להקשיב לתוכן שמתחת לתוכן. לתמה הסמויה...)
הסיפורים, אמיתיים לגמרי, השמות בדויים.
גילי:"לי יש צלקת ברגל. היא קרתה לי כאשר הלכתי בקיץ עם כפכפים וכשהתחלתי לרדת במדרגות, החלקתי והתגלגלתי. מאז, כל פעם כשאני רואה את אחת הבנות שלי עם כפכפים, אני צועקת להם שיזהרו שזה ממש מסוכן ללכת עם כפכפים!"
שרון: "לי יש צלקת בפרק היד. זה קרה בגלל שכשהייתי ילדה רדפתי אחרי ילד אחר ואז הוא סגר לי את דלת הזכוכית ואני הדפתי אותה עם היד ונחתכתי. אני עד היום מרגישה שכל הזמן מסתכלים לי על הצלקת. אני שונאת את הקיץ בגלל זה. בחורף, השרוול מסתיר את הצלקת ואני מרגישה הרבה יותר טוב. אני שונאת שרואים אותה"
מאיה: "הצלקת שלי מתחת לסנטר. נפלתי מעץ כשהייתי קטנה. מה שאני בעיקר זוכרת זה את הערב ההוא בבית החולים שבאנו לתפור את הפצע. אבא שלי היה איתי ואני זוכרת איך הרגיע אותי כששמתי עליו את הראש. הוא ליטף אותי ולחש לי מילים מרגיעות. אני ממש זוכרת את החום של היד שלו עלי ועד היום הזכרון הזה מעודד אותי לפעמים".
דנה: "לי יש צלקת מכוערת בגב. זה קרה כשנפלתי מאופניים. כל הזמן פחדתי אחר כך שיראו את הצלקת. זה ממש גרם לי לחוסר ביטחון בתור נערה. עד היום אני מקפידה ללכת עם בגד ים שלם, למרות שהיא בסך הכל בגודל של סמטימטר אחד או שניים".
ירדנה:"לי דווקא יש סיפור מלפני ארבע שנים בסך הכל. הייתי בריקודי עם, ועשיתי איזה שהיא תנועה עם היד, היד שלי נתקעה במאוורר וירד לי המון דם. בחור אחד, שלא הכרתי, לקח אותי לבית החולים. בילה איתי שם את כל הלילה ומאז אנחנו החברים הכי טובים. הוא כל כך חשוב לי שהיה לי שווה את הפציעה :-).
נורית: "טוב, ההסטוריה שלי עם צלקות היא ממש לא פשוטה... יש לי מחלה, יחסית נדירה, שבעצם מופיעות לי צלקות על הגוף כל פעם שאני במצב לחץ. זו איזושהי תופעת גוף-נפש כזו, שהנפש, כשהיא במצוקה, מולידה צלקות על הגוף. הדבר הזה מאוד הפריע לי הרבה שנים. בעיקר בקשר עם גברים. כשפגשתי את בעלי, פתאום ראיתי שיש לו גם צלקות על הגוף, כששאלתי, הסתבר שיש לו אותה תופעה כמו שלי! ברגע שהוא סיפר לי את זה, ידעתי שהוא יהיה בעלי".
מה עומד מאחורי הסיפורים? מה הדיון הסמוי שהקבוצה מעלה?
כמו הבחנה רפואית, או פרשנות לטקסט ספרותי, גם החיפוש אחרי התמה הקבוצתית תלוי מאוד בהבנה האישית ובפרספקטיבה האישית של המנחה.
מה אתם שמעתם כאן?
אני שמעתי דיון סביב התמה: האם שווה לי או לא שווה לי לחשוף את ה"צלקות" שלי כאן בקבוצה? אני, כמנחה, הצגתי את הבקשה שלי שהמשתתפות יקחו חלק פעיל ביום הסדנא ויביאו דוגמאות אישיות מעולם העבודה שלהן.
כעת, מתחבטת הקבוצה בשאלה, האם לגלות חולשות, צלקות, מקומות שבהם המשתתפות חוות חוסר בטחון או שאינן בטוחות שניהלו את הסיטואציות המקצועיות כראוי.
האם החולשות שלי והמקומות המביישים שלי זה משהו שכדאי לי להסתיר מהקבוצה (כמו בסיפורים שמציעים לנו להסתיר את הצלקות שלנו ע"י שרוולים או בגדי- ים שלמים) או שדווקא, אפשר וכדאי לחשוף צלקות וחולשות- כי חשיפה מביאה איתה אפשרות לקשר, כי דברים טובים עשויים להיוולד מחשיפה של חולשות (כמו הסיפורים שבהם נולדה חברות טובה או נישואין משיתוף בכאב).
ומה הקשבה לתמה הקבוצתית מאפשרת?
כמנחה, הבנה של הדיון האמיתי או הדילמה האמיתית שמעסיקה את הקבוצה היא קריטית להצלחת כל תהליך. כאשר משתתפי הקבוצה עסוקים למעשה בשאלה מה נכון ומה מתאים להביא לסדנא בפורום הנוכחי, כאשר כל אחד מהמשתתפים עוד לא מרגיש במרחב בטוח לפתוח ולהעלות סוגיות שונות שבהם המשתתפים חוו גם כישלונות ולא רק הצלחות, כדאי לאפשר לסוגיה להיות מדוברת.
לאפשר לתכנים לעלות מהרובד הסמוי אל הגלוי, לאפשר דיון אמיתי וקרוב על הסוגיות שבאמת מעסיקות . לדבר על "כאן ועכשיו" במקום על "שם ואז".
במקרה הזה, החלטתי באותו הרגע לשקף לקבוצה ולהחזיר אליה את מה ששמעתי (תוך בקשה שלי מהן שידייקו, יחדדו ויובילו את הדברים אל המקום הנכון עבורן). "אני מרגישה, דרך הסיפורים שלכן, שלמעשה אנחנו מתעסקים בשאלה מה נכון להביא אל הקבוצה. מה אפשר ומקדם לחשוף וממה צריך להיזהר ועדיף לכסות ולהחביא"
ובאמת, התפתח דיון מרתק שבמהלכו התחילו להיווצר כללי משחק שמותאמים לקבוצה. לאחר הדיון הזה נוצר מרחב בטוח ופתוח שאיפשר עבודת עומק פוריה וחשובה להפליא.
לסיכום, קבוצה היא מערכת מורכבת שפועמים וזורמים בה חיים תת קרקעיים. על מנת שאנו, מנחי קבוצות, נוכל לקדם אוירה של שיתוף ידע, התפתחות, צמיחה והתייעצות הדדית אנחנו מוכרחים להיות קשובים גם לרובד הסמוי מן העין. להקשיב, להבין ולנתב בעדינות. כל השאר, כמו יקרה מעצמו.