מפת הספר

כאמור- השורות התחתונות מוצגות להלן, "רוח" הספר- מחייבת קריאה מלאה.
מומלץ!

מבוא:
יצירתיות מהי ולשם מה נדרשת כל כך?

יצירתיות הינה אחד משלושה מונחים קשורים, שאנו נוטים לעיתים לערבב ביניהם:

• דמיון: תהליך החשיבה על דברים שאינם נתפסים בחושים שלנו (מציאותיים או שאינם מציאותיים).
• יצירתיות: תהליך פיתוח של רעיונות מקוריים בעלי ערך; יצירתיות בניגוד לדמיון, מחייבת עשייה.
• חדשנות: תהליך יישומם של רעיונות חדשים בפועל; חדשנות מיישמת את הצירתיות.

הנחות יסוד:
1. יצירתיות אינה קשורה במקצועות מסוימים בלבד (כאמנות או עיצוב) אלא יכולה לבוא לידי ביטוי בכל תחום (מדע, ניהול, הוראה ועוד).
2. כל אדם יכול להיות יצירתי בהינתן התנאים הנכונים; ניתן ללמד אנשים להיות יצירתיים.
3. נכון וראוי להתחיל לפתח יצירתיות וללמד מיומנויות הקשורות בכך, כבר במערכת החינוך, משלביה המוקדמים.

מדוע נדרשת היצירתיות?
אנו חיים בעולם של שינויים טכנולוגיים מואצים. מה שלא היה אפשרי, הופך לישים כמעט מידי יום. אך אי אפשר לחזות מה יהיה העתיד, שכן יש קפיצות לא ליניאריות המשנות את יכולותינו והתנהלותנו ולכן קשה יותר להיערך לשינוי.
עם וללא קשר, העולם נעשה "מקום צפוף". הן בגלל ריבוי האנשים, אך גם בגלל הקישוריות המתאפשרת ביניהם והכפר הגלובלי בו אנו נמצאים המאפשר לכל אחד למכור כמעט בכל מקום.
ארגונים שרוצים לשרוד ולהצליח במציאות שכזו צריכים לדעת לנצל את יכולותיהם בדרך מיטבית. לא מספיק להעסיק עוד ועוד אנשים. השיטה שהייתה נהוגה שנים רבות להחליף ותיקים בצעירים, גם היא אינה מספקת, כי שיעורי הילודה קטנים, ולכן התחרות על המוחות הצעירים גדלה.
פיתוח היצירתיות בארגון ומיצוי טוב יותר של העובדים, הינה מפתח לשינוי. היא מפתח להצלחה.

חזרה

מדוע אנו בחסר?

רובינסון שופך קיטונות על המערכת החינוך כגורם ראשון ומרכזי לכך שאנו כאנשים אינם נוהגים כיצירתיים.
מקור הבעיה בקישור בין החינוך הכללי לבין תעסוקתו המתוכננת של התלמיד. תפיסה שגויה זו הובילה את מערכת החינוך ובתי הספר שבה להעלות לראש סדר העדיפויות את המקצועות הנדרשים ביותר לכלכלה. המקצועות החשובים ביותר אליהם אותם מחשיבה מערכת החינוך הינם מדע וטכנולוגיה. הטענה היא שהיות וכך, מוקצים לתחומים אלו משאבים רבים, על חשבון מדעי הרוח והאמנות.
כמו כן, מערכת החינוך כיום מוכוונת לשלב שאחרי בתי הספר- לאוניברסיטאות, והלימוד בבתי הספר, על כן, מוכוון לעבודה אקדמית.
תפקיד החינוך המרכזי, כפי שהתפתח, הינו בראש וראשונה הקניית ידע. שיטת החינוך- קריאה, לימוד וציונים.

היצירתיות מתקשה להתפתח בתנאים שכאלו.
כהגדרתו של רובינסון: "הכישורים היצירתיים של דורות של בני אדם הוקרבו לשווא על מזבח האשליה האקדמית".
אגב, גם להתפתחות אקדמית משמעותית, חשוב לדעת מתי ואיך לזנוח את הקיים ולפתח רעיונות מקוריים בעלי ערך שיניעו אותו קדימה. זו הגדרתה של יצירתיות...

חזרה

מנהיגות יצירתית:
יצירתיות מתחילה מהנהגה. על המנהל לפתח את היצירתיות בקרב כל עובד כפרט; בקשר בין העובדים כצוות; וכן לטפל בתרבות הארגונית ברמת הארגון כולו. על המנהל להבין כי לא ניתן ליישם חדשנות ללא פיתוח מקדים של היצירתיות, ולכן עליו להשקיע באופן יזום, בשלושת הרמות הללו, כפי שיתואר להלן:

ברמת הפרט

תפקידו של המנהיג, ברמת הפרט, לאפשר לכל עובד לממש את יכולת היצירתיות הטמונה בו.

שלושה עקרונות מנחים:
1. הכרה כי לכל עובד יש פוטנציאל ליצירתיות.
לוודא כי כל האנשים אכן מפעילים את כישוריהם היצירתיים ומרגישים שתרומתם מוערכת בהקשר זה לביצועי הארגון.
מפתח לכך הינו הגעה למצב שבו אנשים אוהבים את אשר עושים.
2. הזנת הדמיון של העובדים.
ניתן לעשות זאת על ידי חשיפה ולימוד לתחומי ידע משלימים תוך כדי העבודה.
3. פיתוח היצירתיות.
סיעור מוחות ידוע ככלי לפיתוח יצירתיות. שני כלים משמעותיים נוספים הינם:

• הערכה ביקורתית.
• פיתוח מקצועי (אוניברסיטה ארגונית).

האינטליגנציה שלנו מתפתחת מגיוון; היא מתפתחת מדינאמיקה בין חשיבה והוויה; היא מתפתחת מהייחוד של כל אחד; היא מתפתחת מידע, חשיבה לוגית וגמישות המופעלים על כל אלו.
על המנהל להאמין שניתן לפתח את היצירתיות של כל עובד; עליו להאמין שזו אכן תתרום להצלחתו של הארגון.

חזרה

ברמת הצוות

לא מספיק להשקיע בכל עובד בנפרד, בפיתוח יכולות היצירתיות. יצירתיות באה לידי ביטוי בעבודת צוות, כאשר הרעיונות זורמים באופן דינאמי בין אנשים, בעיקר כאלו בעלי ידע וכישורים משלימים.
על המנהל להקים צוותים דינאמיים, להגדיר להם גבולות (יצירתיות לא שווה כאוס) ולהקצות להם זמן.

שלושה עקרונות מנחים:
1. הרכבת צוות מגוון.
הגיוון יכול לבוא לידי ביטוי בממדים רבים, החל ממדים מולדים דוגמת מין וגיל, דרך ממד תרבותי, השכלתי ועד גיוון באופי הניסיון. ככל שירבה הגיוון על סוגיו השונים כך ייטב.
2. עבודת צוות.
לא מספיק שאנשים יוגדרו יחד כצוות, ומשימותיהם תהיינה מתואמות. נדרשת הזנה הדדית של רעיונות, נדרשת פתיחות למשמע כל רעיון של כל אחד, ונדרש שכל אחד ירצה בהצלחתו של האחר.
3. זמן.
זמן הוא משאב חשוב שיש להקצותו כדי להשיג את היצירתיות. רובינסון נדרש לדיון בתפיסת Google המקצה 20% מזמנו של כל עובד ליצירתיות. הוא אינה דוגל בה, להוציא בנסיבות ייחודיות, אך בהחלט מדגיש עד כמה חשוב למצוא את הדרך להקצות זמן, שמעבר להיותה חשובה כל כך ליצירתיות, גם מקרינה לעובדים את התחושה שהיצירתיות שלהם אכן חשובה לארגון.

חוכמתו של המנהל היא לדעת לייצר צוותים יצירתיים דינאמיים המשתנים בהתאם למשימה ומצליחים לנהוג כמתואר לעיל.

חזרה

ברמת הארגון

ישנו קשר, לא מפתיע, בין העבודה היצירתית הנעשית ברמת הפרט והצוות, לבין התרבות הארגונית הכוללת.
תפקידו של המנהיגות ברמה הארגונית, לפתח תרבות כוללת של חדשנות (שימו לב- לא רק יצירתיות, אם כי גם יישומה של זו בתהליכי חדשנות).

שלושה עקרונות מנחים:
1. גמישות מבנית ותהליכית.
פיתוח מבנים ארגוניים ובצידם תהליכי עבודה, שיהיו פתוחים ונגישים דיים ויאפשרו:

•  חלחול של רעיונות יצירתיים חדשים להנהלה לאישור.
• גמישות מחשבתית לקליטת הרעיונות ולתגובה מתאימה.
• התארגנות גמישה למימוש.

2. תרבות חקרנית.
תרבות שיודעת לחיות בשלום עם סיכונים (מחושבים), עם טעויות וכישלונות.
תרבות חקרנית יודעת לאזן בין חירות ובין בקרה על חירות זו.
יש לשקול להרחיב את מערך ההדרכה למנהלים, וללוותה בייעוץ ארגוני/ פסיכולוגי, כדי שיוכלו אכן לממש את עיקרון זה, שאינו פשוט כלל, הלכה למעשה.
3. מרחב פיזי יצירתי
רובינסון מדגיש את הסביבה הפיזית- המבנה, הריהוט, הציוד המשרדי, התאורה ואפילו הצבעים, ככאלו שיכולים לעודד את היצירתיות או לדכא אותה.
ברמת הפרט, חשוב לאפשר לכל עובד מרחב אישי בעל צביון אישי; ברמת הצוות חשוב שיהיו מרחבים למפגשי עבודה משותפים על סוגיהם השונים.

על המנהל לזכור, כי אין אסטרטגיה אחת בלבד למימוש תרבות החדשנות, ועליו למצוא את התרבות המותאמת לארגון שבראשו הוא עובד, על פי העקרונות שהוזכרו לעיל.

חזרה

יצירתיות בחינוך

כשלב ראשון, יש להגדיר מחדש את תפקידי החינוך:

•  במישור האישי: לפתח את כישרונותיהם של הלומדים ואת רגישויותיהם לסובב אותם.
•  במישור התרבותי עולמי: להעמיק את הבנת העולם.
• במישור הכלכלי גלובלי: לספק ללומד כישורים שיאפשרו לו להתפרנס ולהיות גורם יצרני כלכלי.

כדברי סוקרטס (המצוטטים על ידי רובינסון): "חינוך פירושו להצית להבה, לא למלא כלי".

כמו בארגונים, גם במערכת החינוך, האסטרטגיה יכולה להשתנות ממוסד למוסד, ולהתאים לאופיו הוא.
למידה צריכה להיות אישית ומותאמת לכל תלמיד. רובינסון מכיר בהשקעה הנדרשת לצורך כך, ובקושי הכרוך ביישום שיטה שכזו. ואף על פי כן, הוא סובר שגם אין ברירה אחרת, אך גם- העניין ישים. הוא מביא דוגמאות למכביר של בתי ספר, שכל אחד בדרכו, מצא כיצד להתאים את הלימודים לפרט, ולהצליח.
דוגמא אחת קטנה, שאינה עולה משאבים רבים, קשורה בשיפור מיומנויות אוריינות.
תלמידי השכבה (בית ספר יסודי) הלכו אחת לשבוע לבית אבות, ושם כל ילד, קרא עם מבוגר, בין הקריא לו ובין הקשיב למבוגר.
בסוף השנה אכן הסתבר שכישורי האוריינות של התלמידים עלו באופן ניכר ביותר, בהשוואה למצבם הקודם, ובהשוואה לשכבת הגיל, בבתי ספר אחרים.
תופעת לוואי נוספת הייתה הקטנת דרסטית בכמות התרופות להם נזקקו המבוגרים ששהו בבית האבות ולקחו חלק במיזם.
דוגמא קטנה; ייחודית; יצירתית.
על היצירתיות להתבטא בתוכנית הלימודים, אך גם בניהול הזמנים שכיום קשיח ולא מותאם.
על המורים להאמין בתלמידיהם ויכולת כולם ליצירתיות, לעודד אותם ולסייע להם לזהות ולפתח את הכישורים האישיים שלהם.
יש לחולל מהפכה גם בדרכי ההערכה, אם כי ברור שאין לבטלם ויש להם תפקיד חשוב, הן אבחוני, הן עיצובי (בחינת התקדמות) והן מסכם.

אני מבקשת לסיים בציטוט מספרו של רובינסון:
"חינוך והכשרה הם המפתח לעתיד. מפתח אפשר לסובב לשני הכיוונים. אם תסובב אותו לצד אחד תנעל ותחסום את כל המשאבים. אם תסובב אותו לצד האחר תשחרר את המשאבים ותחזיר את בני האדם לעצמם."

חזרה