למי אני כותב?
גם מי שכותב ומפרסם באופן קבוע, אם ישאל את עצמו: למי אני כותב? יגלה שהתשובה העמוקה והכנה ביותר היא: לעצמי. הכתיבה היא צורך לביטוי עצמי ומאפשרת באמצעות חיבור לתדר פנימי, להציף אל פני השטח מחשבות שקיימות ברובד עמוק, אפילו נסתר, שקשה לשמוע בתוך השטף היומי של העבודה והמטלות. כותבים רבים מדווחים אפילו על חיבור גבוה שמתקיים בשעת הכתיבה, כאילו נפתח ערוץ שמחבר אותנו למקום שככה סתם אין לנו גישה אליו. התדר הזה שיש בו משהו כמעט מדיטטבי, מגלה לנו לפעמים דברים שלא היינו מודעים אליהם. כתיבה היא כלי עוצמתי לגילוי עצמי.
כל כותב שמפרסם התחיל פעם במגרה וכל כותב למגרה יכול להתחיל לפרסם. כותבים רבים מגלים שהדיאלוג עם עצמם לא מספיק. אנחנו חיות חברתיות ושואפים כל הזמן גם לדיאלוג עם אחרים.
אז למי באמת אנחנו כותבים?
ברגע שאנחנו מצליחים לייצר מתוך הבועה הקטנה שלנו משהו אמיתי, נוגע ובעל ערך עבורנו, פעמים רבות יהיה לו ערך גם עבור אחרים. כך נוצרת תקשורת ואנו מגלים את העוצמה שבכתיבה שלנו.
לתקשר לא אומר לנסות להתחבב. מניסיון, כשאנחנו מנסים למצוא חן בעיני אחרים, אנחנו כופים משהו לא טבעי על הכתיבה והיא סובלת מנופך מלאכותי ומאולץ. כשאנחנו כותבים מתוך עצמנו, אנו כנים ואמיתיים. האמת והכנות מעוררים הזדהות אצל אחרים. בני האדם דומים זה לזה בסך הכל ואם אנחנו מצליחים לתאר משהו אמיתי בחוויה שלנו, או לנסח את זווית הראיה הייחודית שלנו על דברים, נופתע עד כמה אחרים יזדהו עם כך. אם מה שאנו כותבים פחות אישי ויותר מקצועי, חשוב לדעת מי הקורא הפוטנציאלי שלנו, אבל גם אז מומלץ לוותר על הצורך למצוא חן בעיניו. זה מה שישמור על הכתיבה שלנו אותנטית ואפקטיבית. ממש כמו בחיים, הכי חשוב להיות אמיתיים.
מי מפחד מתת המודע?
הכתיבה היא ולס עדין בין מודע ללא מודע. לפעמים הרעיון מגיע אלינו באופן לא מודע ולפעמים יש לנו נושא ידוע מראש וכשאנחנו מתחילים לכתוב, רעיונות לא צפויים, פשוט מתחילים לזרום. אנחנו רוצים שתת המודע שלנו ייכנס לתמונה, כי אז קורה הקסם. כדי שנוכל לתת לקסם הזה לקרות, כדאי שנאפשר לעצמנו קצת לאבד שליטה. זאת אומרת שאם תכננו לכתוב בלוג על חתולים ופתאום מצאנו את עצמנו מתפייטים על חוויות הילדות בביתה של דודה חנה, לא צריך להיבהל. גם אם נדמה שאיבדנו כל קשר לנושא, התת מודע הוביל אותנו לשם לא במקרה והוא נושא עבורנו מסר. אז איך עושים את זה? פשוט לשחרר, לא לפחד ולתת לתת המודע להוביל. אחרי זה אפשר לחזור ולנסות לארגן את המחשבות שלנו ולתת לטקסט צורה.
במאה העשרים פרץ זרם התודעה בספרות עם כותבים ענקים כמו ג'יימס ג'ויס. הכתיבה האסוציאטיבית מעשירה את הכתיבה שלנו. בדרך כלל יש משהו מאוד אמיתי במה שנכתב בצורה כזו. אחר כך אפשר לסדר ולארגן ולתת למבוגר האחראי - המודע, לערוך. ככלל כדאי קודם כל להעמיד את השלד, לשרטט את המבנה ורק אז להיכנס לפרטים ולדקויות.
ביקורת – יחסי אהבה שנאה
יופי. מעולה. מדהים. כולנו אוהבים מחמאות. בתחילת הדרך של הכותב שמפרסם, המחמאות הללו חיוניות ומסייעות לכותב לבנות ביטחון עצמי. ביקורת שלילית לא זהירה בשלב זה, מאיימת להחזיר אותנו למגרה ולנעול אותנו שם לתמיד. לא נעים לקבל ביקורת שלילית בכל תחום שהוא, אבל כשמבקרים את מה שכתבנו אנו חווים את זה כביקורת אישית על עצמנו. בכל ביקורת שאנחנו מקבלים קיים אלמנט אישי (מה לא אהבתם את הצעת הייעול שלי?? הפסטה שלי לא אל דנטה??), אך בעיסוקים אחרים קיים אלמנט של מיומנות וניסיון. אם מורה העביר שיעור וקיבל ביקורת לא כל כך טובה, בחמור במקרים הוא עלול להגיד לעצמו: אני לא מורה כל כך טוב. כשאתה משתף בחוויות אישיות בכתיבה ואומרים לך שזה לא טוב, צריך להיזהר ולא ללכת למשוואה: אם כך כנראה שאני לא טוב. גם מחמאות הן עניין מסובך. כותב מנוסה נהנה לשמוע מחמאות, אבל יודע שהן לא ייקחו אותו לשומקום. כותב שרוצה להתפתח, לומד להעריך ביקורת בונה. כשמציעים לנו לשנות משהו שכתבנו ולשפר אותו, רובנו מגנים על כל מילה כאילו חיינו תלויים בכל פסיק. עם הזמן לומדים להתאהב פחות במלים שלנו ולשחרר, כי התוצאה הסופית חשובה ולא מילה זו או אחרת
כותב מנוסה כבר למד מהניסיון ש: Less is more
ככל שנוכל להגיד את הדברים בצמצום רב יותר, יגדלו התחכום והכח של הטקסט.
ביקורת היא חשובה וכדי שנוכל להפיק ממנה את המירב, כדאי לזכור שני כללים פשוטים: בשלב הכתיבה אסור לחשוב על הביקורת, ועל מה יגידו הקוראים. בשלב הזה, רק אני קיים בעולם ואני מתקן רק על פי מה שאני חושב שעובד או לא. מחשבה על הביקורת החיצונית בשלב זה יכולה לשתק את הכותב ולסרס אותו, או לחלופין לגרום לו לנסות ולרצות אחרים, מה שיגרום לו לזייף.
כשמה שכתבנו יוצא במזל טוב לעולם וצריך להתמודד עם ביקורת, מתחיל השלב השני. כדי לעבור אותו בשלום מומלץ לעבור תהליך של התנתקות מהמלים שלי. לראות אותם קצת מהצד כמו קורא. זה אמנם הבייבי שלי, אבל ברגע שיצא לעולם, מותר ורצוי לשחרר. במקום להיכנס למגננה מול ביקורת כדאי דווקא לנסות להקשיב איפה אפשר לשפר, זה יעזור לנו לגדול ככותבים. כדאי להיזהר ולא לזהות את מה שאומרים על הטקסט עם מה שאומרים עליי (כתבו על הטקסט אינפנטילי? לא מצחיק? אני דווקא בוגר נורא וקורע!)
אז מאיפה היא באה, ההשראה?
כל כותב מכיר את השאלה: מאיפה באים לך הרעיונות? התשובה: מאיפה לא? כל דבר יכול לגרום לנו להשראה. העולם מלא בסיפורים ורעיונות שמחכים רק לנו ולפעמים צורת מבט חדשה על דברים מוכרים מזמנת השראה. המוזה היא חמקמקה וקשה מאוד לקבוע איתה לדייט. היא לא מספרת לנו מתי היא מתכננת לבוא, אבל כדאי לארוב לה, ולהיות מוכנים כשהיא באה. כותבים מפתחים עם הזמן עוד ערוץ, חיישן פתוח, שמתבונן בעולם דרוך ומחכה שמשהו יקרה. אם החלטנו למשל לכתוב בלוג על נושא מסוים, פתאום נגלה שהמון דברים שמתקשרים לנושא פשוט קורים לנו. זאת יכולה להיות דמות מעניינת בשולחן שליד בבית הקפה, או משפט מצחיק שמישהו אומר. אפילו תקרית מעצבנת בתור למשרד ממשלתי יכולה לעורר יצירתיות (לקפקא הבירוקרטיה נתנה השראה ליצירות מופת).
כתיבה היא כיף גדול וגם עבודה קשה ולפעמים תסכול מתמשך. פשוט מתיישבים לכתוב ולא מתייאשים.
אפשר לכתוב ולמחוק, לכתוב ולזרוק ואז רגע לפני הייאוש זה פשוט בא. המוזה מגיעה. הקסם קורה.
אין כתיבה בלי מחסומי כתיבה
מה קורה כשהקסם לא קורה? כן, לפעמים גם זה קורה. מתי ייאוש זמני הופך להיות מחסום כתיבה ואיך מתמודדים אתו? קודם כל מבינים שמחסומי כתיבה הם חלק מהעניין. לא צריך להיבהל, והכי חשוב לא לוותר.
כדאי לגלות מה עוזר לנו לכתוב. נוף מסוים מהחלון? רעש של בית קפה? מוסיקה? שקט מוחלט?
ומה לגבי השעות? שלוש בלילה כשכולם ישנים (אם התעוררנו בלילה עם רעיון כדאי שתחכה מחברת ליד המיטה, כי הוא בטוח כבר לא יהיה שם בבוקר) או חמש בבוקר כשאף אחד עוד לא קם? גם כשגילינו את התנאים האופטימאליים, מחסומי כתיבה יהיו. הם לגמרי חלק מהעניין. אנחנו לא פועלי כתיבה. אז מה עושים?
לפעמים אנחנו קרובים מדי. כמו צייר שצריך לקחת שלושה צעדים לאחור כדי לראות איך משיחות המכחול הופכות לתמונה. לפעמים נבין שאנחנו פשוט בכוון הלא נכון. חשוב לא לפחד מלחשוב על הכל מחדש. כותב הוא קודם כל מי שיודע למחוק. אם המחסום ממשיך, כדאי פשוט להתרחק קצת מהדברים. לעשות משהו אחר. המודע ישכח, אבל תת המודע ימשיך לעבוד ויביא לנו את פריצת הדרך. אפשר גם להמשיך להתעקש אבל לשנות אווירה. למשל לשבת בפארק או בים. לפעמים הרעיון מגיע עם האנשים שעוברים. יש גם ערך להדפיס את הדברים. בדף המודפס ניתן לראות דברים שלא רואים על המסך. אין לי הסבר הגיוני לזה, חוץ מזה שהמוזות אתנו עוד מיוון העתיקה, אז אולי הן פחות מתחברות לטכנולוגיה...