הספר מצוינים- Outliers: The story of Success, נכתב ע"י מלקולם גלדוול בשנת 2008, ותורגם לעברית ע"י שרה ריפין בשנת 2009. הספר, שהנו ספר עיון, הפך לרב מכר בינלאומי. הוא דן בשאלה- מה הופך אנשים למצוינים? כיצד מייצרים הצלחה? התשובות מפתיעות. לכישרון, ההיבט החשוב ביותר למצוינות, כפי שהורגלנו לחשוב, משמעות חלקית ביותר. דווקא למרכיבי ההזדמנות(מזל) והמורשת (תרבות) משמעות רבה יותר. הספר מייחס משמעות רבה להזדמנות ולמורשת, אך המעניין הוא לראות את התכונות והמיומנויות העומדות מאחוריהן, מרכיבים נוספים, עליהם יש לנו יכולת השפעה לא מעטה: השקעה, עבודת צוות, בשלות ועוד.  מה לאלו ולהזדמנות ומורשת? פעמים רבות ההזדמנות היא שמאפשרת אותם. פעמים רבות מורשת של עם היא הצורבת בנו התנהגויות המקרבות או מרחיקות אותנו מהמצויינות.
התכונות המשפיעות על ההצלחה והמצוינות לאו דווקא מפתיעות. משקלן הוא שמפתיע אל מול הכישרון.
הספר כתוב בגובה העיניים, וכולל דוגמאות רבות המוכיחות את טענותיו של הכותב. 

להלן מפת נושאי הספר:  

הספר בהחלט מומלץ לקריאה. הוא מוגש באופן סיפורי והדוגמאות בהחלט מאירות עיניים.
ולסיכום- כדי לבנות עולם טוב יותר, עלינו להעמיד סביבה המספקת הזדמנויות לכולם. היינו מביאים לעולם עשיר יותר, במובנים כה רבים.

קריאה מהנה.

מי שמשקיע 10,000 שעות אימון, רבים סיכוייו להצליח.
כולנו יודעים שהשקעה מסייעת להצלחה, אולם גלדוול חושף אותנו עד כמה מרכיב זה משמעותי. ככל שהוא מתעמק בדוגמאות, הוא מוביל אותנו להבנה שמרכיב הכישרון המולד קטן והולך ותפקיד ההכשרה וההשקעה בה, הם הם המשמעותיים.
גלדוול חושף אותנו, בין היתר למספר דוגמאות מרשימות:
ביל גייטס שכנער זכה בשרשרת הזדמנויות שאפשרו לו לתכנת כ- 10,000 שעות בזמן נעוריו, אל מול מסוף מחשב (דבר שהיה נדיר מאד בשנות השבעים).
ביל ג'וי (מפתח הלינוקס וה- java ובהחלט אדם משפיע בתחום התוכנה ברמה בינלאומית)  השקיע שעות רבות ביותר בנעוריו אל מול המחשב וזכה להזדמנות ומזל במשימות להם נדרש.
בתחום המחשבים התופעה בולטת מאד היות והצלחה בתחום זה שכן פחות מתבלטים בו בזכות מעמד, קשרים או כסף, אלא בעיקר בזכות היותך טוב יותר.
גם בתחום המוזיקה, הדוגמאות מאלפות.
מחקרים ידועים מלמדים על הקשר בין שעות השקעה באימון בפסנתר לבין ההצלחה בו (כולל מוצרט שיצירותיו הראשונות היו בינוניות).
אולם, מה שמרתק הנו סיפורם של הביטלס. מסתבר, שבין השנים 1960-1962 נסעו הביטלס להופיע בהמבורג חמש פעמים. חמש פעמים, בהם צברו 10,000 שעות הופעה ואימון. רק לאחר מכן החלו להתפרסם בעולם. המספר אולי קשה להמשגה, אך מדובר באפשרות נדירה, שלא הרבה זוכים לה עד סוף ימיהם. מקבוצה בינונית, כשיצאו, הפכו עם שובם ללהקה המצליחה. בהא הידיעה.
ההשקעה מחייבת כמובן חריצות. בלעדיה, לא יצליח האדם להתמיד: "לא יתכן שאדם המסוגל לקום לפני עלות השחר שלוש מאות ששים ימים בשנה לא יביא עושר למשפחתו" (נכתב על מגדלי אורז בסין).

האם מדובר בהזדמנות? בוודאי. היתה כאן הזדמנות וצירוף מקרים, לכל אחד ואחד מהאנשים המוזכרים היתה הזדמנות שהובילה להשקעה.
האם יש קשר למורשת תרבותית? באופן חלקי. מעבר לתכונות האישיות של אנשים, ישנם עמים שנחשבים (בגלל ההיסטוריה, הגיאוגרפיה ועוד) כעמים חרוצים (הכותב מביא דוגמא מהמורשת הסינית).
איך ניתן להשפיע? בהתמדה והשקעה. חינוך ורצון יכולים להביא להשקעה מרובה, וזו מביאה להצלחה.

כולנו יודעים שלמנת משכל השפעה על הצלחתנו.
גלדוול חושף אותנו לסדרת מחקרים המלמדת שהיחס בין מידת משכל והצלחה הנו חלקי. כדי להצליח נדרשת בכל תחום מנת משכל מספקת. מעבר למנת משכל זו, אין עדיפות לחכמים יותר על מרעיהם. למדען, למשל, בעל מנת משכל של 130 סיכוי זהה לזכות בפרס נובל כשל מדען בעל מנת משכל 180. ה- 130 "מספק".
כך גם בתחומים אחרים. עלינו, על כן, להסתכל על מנת המשכל, אך בערבון מוגבל. כארגונים המחפשים אנשים בעלי פוטנציאל, עלינו לשלב מבחנים נוספים המעידים על הצלחה, הרבה מעבר לבחינת מנת המשכל.

האם מדובר בהזדמנות? בוודאי. מנת משכל גבוהה היא דבר מולד בו אנו זוכים.
איך ניתן להשפיע? ע"י הבנת מגבלותיה של מנת המשכל (תנאי הסיפוק) ומינוף ההיבטים האחרים.

אינטליגנציה מעשית אינה מנת משכל שכלית או רגשית. הפסיכולוג רוברט סטרנברג מגדיר את האינטליגנציה המעשית כ"כוללת דברים כמו 'הידיעה מה לומר למי, מתי לומר את זה, והידיעה איך לומר את זה להשגת התוצאה המקסימלית'."
אינטליגנציה מעשית, כשמה כן היא- מעשית מעצם טבעה. לא מדובר בידע עצמו, אלא בשימוש נכון בו.

מושג אחר הקשור לאינטליגנציה מעשית הנה "תחושת זכאות". אנשים שיש להם תחושת זכאות, תחושה שמגיע להם, קל להם יותר להפעיל את האינטליגנציה המעשית ולהשיג את שרצו.

האם מדובר בהזדמנות? חלקית לפחות. אנשים למשל ממעמד גבוה הנם בעלי תחושת זכאות גבוהה ופעמים רבות יותר יפעילו אינטליגנציה מעשית להשגת רצונם.
איך ניתן להשפיע? ע"י חיזוק תחושת זכאות וחיזוק מיומנויות הקשורות לאינטליגנציה רגשית.

דווקא נקודה זו של שאיפת ניצחון כמעט ברורה מאליה.
מעטים המקרים בהם אנו רואים שניתן לעצור מישהו בעל שאיפת ניצחון גבוהה.
הכותב מביא דוגמא של אדם שהתקבל ללא תואר בקולג' ללימודי משפטים בהרווארד.
ובוודאי שאין הוא דוגמא יחידה.

האם מדובר בהזדמנות? לא כל כך לטעמי.
איך ניתן להשפיע? לזכור, שאין דבר העומד בפני הרצון.

כאשר אנו זוכים לעבוד בעבודה שהנה בעלת משמעות- יש לנו סיכוי טוב יותר להצליח:
קל לנו להשקיע יותר (כי עונה לנו על צורך שלנו) וקל לנו על כן להגיע רחוק יותר. לא מפתיע.
הכתוב מביא דוגמאות מעולם המהגרים היהודים לארה"ב כמו גם חוות הגידול בסין.

האם מדובר בהזדמנות? לעיתים.
האם מדובר במורשת תרבותית? לעיתים (היהודים עסקו תמיד במלאכות מוגדרות עקב נסיבות).
איך ניתן להשפיע? בשיקולינו בבחירת מקצוע ועבודה.

עיתוי הוא הכל, יש ויאמרו.
הכותב מביא אוסף דוגמאות איך פירמות עורכי דין שהשקיעו בתחום מסוים הפכו למובילות בארה"ב בגלל צורך חדש, לאחר שנים שכבר היתה להם המיומנות: "זה לא שהחברה האלה היו עורכי דין פקחים יותר ממישהו אחר...אלא שהיתה להם מיומנות שהם עבדו עליה במשך שנים ופתאום היא נעשתה בעלת ערך רב." יש דוגמאות רבות נוספות, דוגמת היהודים המהגרים לארה"ב בתעשיית הביגוד ועוד.

האם מדובר בהזדמנות? חד משמעית כן.
האם ניתן להשפיע? לא. יש להכיר בכך שלא הכל בשליטתנו וגם למזל יש חלק.

מורשת תרבותית:

בפרק נרחב העוסק בתרבות התקשורת מגולל גלדוול סיפור מרתק. מסתבר שישנו יחס ישר בין מדינות בהן שיעור התרסקות מטוסים גבוה, לבין מדינות בהן ההיררכיה משמעותית בתרבות התקשורת בין אנשים.
במקומות בהם אנשים זוטרים נמנעים מלהביע את דעתם, מרמזים על כוונתם ו/או לא חוזרים על מסרים, גם אם יש לחשוד שהשומע לא הפנים, שיעור התרסקות המטוסים הנו גבוה ביותר, אל מול מדינות בהן תרבות התקשורת פחות פורמלית.
המסקנות ברורות: כשלים בטיסה לא נובעים דווקא מבעיות תקשורת. אולם, עבודה בצוות, מגבירה את הסיכוי שמישהו יראה תקלה שאחר לא הבחין בה, יחשוב על הזדמנות, או יתן נקודת מבט חדשה.
השורה התחתונה: תרבות תקשורת פתוחה- מקדמת הצלחה, ולהיפך.

האם מדובר במורשת תרבותית? כן, אך לא רק. תרבות התקשורת באה לידי ביטוי גם ולא רק במאפייני תרבות של מדינות ועמים.
האם ניתן להשפיע? גם כאן התשובה חיובית. גלדוול מביא את סיפורה של חברת התעופה הקוריאנית שבסוף שנת 2000 נדרשה לשינוי מהפכני עקב תאונות המטוסים הרבות. הפתרונות היו בתחום התקשורת: ראשית דרשה של הטייסים יהיו דוברי אנגלית טובה (וכך יבינו היטב את פקחי הטיסה במדינות השונות בהם נוחתים); דרך השפה הנוספת, הקל עליהם גם את השלב הבא- של שינוי אופי השיח בין אנשי הצוות. התוצאות החיוביות לא איחרו לבוא.

מורשת תרבותית? מסתבר שכן.
האם ניתן להשפיע? מסתבר גם שכן, אך יש להודות שמדובר במשימה לא פשוטה שכן תרבות תקשורת הנה דבר המוטמע בנו היטב.

עבודת החקלאות לא היתה בעלת אופי זהה במקומות השונים בהם יושמה. איכרי אירופה עבדו כעבדים בקרב בעלי אחוזות, ושיקול הדעת שניתן להם בעת ביצוע מלאכתם היה נמוך מאד.
ביפן וסין, לעומת זאת, גידול אורז בחלקות קטנות השייכות למשפחה, השאיר בידם את כל האוטונומיה, ובצידו את כל נאחריות. כך גם אצל המהגרים היהודים עובדי המחט בנו יוק.
המסקנה מאלו, הנה שבמקום בו יש יחס ישר בין מאמץ וגמול, הסיכוי להצליח רב יותר. נכון, לא מדובר במסקנה מהפכנית, אולם השפעת מורשת התרבות עלי אינה דבר ברור מאליו, כלל וכלל.

האם יש קשר למורשת תרבותית? אכן כן. מובן שמידת האוטונומיה והאחריות תלויים בעוד מרכיבים מעבר למורשת, אך מסתבר שאחד משורשיהם הנו בהחלט המורשת התרבותית של העם.
האם ניתן להשפיע? ברמה האישית המשפחתית, וברמת ניהול צוות בוודאי. הספר אינו מפרט, אך לנו ברור שכיום, בעידן ידע, מנהלים טובים משתדלים לבזר אחריות וסמכות מרביים בידי עובדי הידע, ולהשאיר לם אוטונומיה כמעט מלאה, לפחות לגבי הדרך בה הם מבצעים את משימתם.

רובנו חושבים שלאנשים מסוימים יש נטיה ללימודי מתמטיק ואילו לרוב האוכלוסיה, לאו דווקא.
סבלנות בפתרון בעיות, אינו נשמע על כן, כפרמטר רלוונטי להצלחה במתמטיקה. לאו דווקא.
גולדוול מתאר מחקרים בתחום המתמטיק המלמדים כי יש יחס ישר בין כמות הזמן שהתלמידים מוכנים להקדיש לבירור בעיה לפני שם מתייאשים, למידת הצלחתם.
יתר על כן, במבדקי TIMMS (מבדקי מיצב) יש לצידו של המבחן שאלון הכולל 120 שאלות על התלמידים, רמת השכלת הוריהם, יחס חבריהם למתמטיקה ועוד. מה שמפתיע הוא שנמצא יחס ישר (!!)  בין היכולת להשלים את המענה לשאלון המלוו לבין הצטיינות במבחן ה TIMSS.

מורשת תרבותית? באופן חלקי- כן. מדינות כמו סינגפור, קוריאה הדרומית, סין, הונג קונג ויפן, נמצאות בראש רשימת ההצטיינות.
האם ניתן לשפיע? כן. סבלנות היא בחלט מיומנות שניתן לטפח.

גולדוול כולל את החינוך כפרמטר להצלחה. הוא מביא את סיפורו של בית ספר KIPP, בית ספר ברובע דרומי של ברונקס המקבל אל שורותיו תלמידים מהשכונות העניות ביותר בניו יורק.
תנאי הקבלה לבית הספר נה התנאי להסכים לעמוד בתנאי משמעת והמשימות שבית הספר משית על תלמידיו.
התלמידים לומדים יותר שעות בכל יום, יוצאים לחופשות מקוצרות (חופשת הקייץ הנה של מספר שבועות בלבד). בכיתות התלמידים מחויבים למשמעת והתנהגו מכבדת לכל מי שמדבר אליהם ("חייך, שב זקוף, הקשב, הצג שאלות, הנהן כשמדברים אליך ועקוב בעיניך"). תשע שנים לאחר הקמתו- וניתן להכריז על בית הספר שתלמידיו מצטיינים ובעיקר במתמטיקה.
לא כשרון, לא מעמד, לא תנאים טובים בבית. פשוט חינוך ומשמעת. וכמובן שכחלק מזה- השקעה מרובה.
אגב, כיום פועלים ברחבי ארצות הברית חמישה בתי ספר במתכונת זהה.

מורשת תרבותית? לא ברור. אך יש פה בהחלט יצירת תרבות בתוך גבולות בית הספר.
האם ניתן להשפיע? בוודאי. ע"י הקמת בתי חינוך, ארגון ועסקים ברוח דומה.

אנשים שגרים בקהילה, במשפחות רב דוריות המשקיעות זמן לשיח זה עם זה, סיכוייהם להאריך ימים ובבריאות טובה, גבוהים.
גלדוול מביא מחקר על בני עיירת רוזטו, בו ניסו לחקור מהו הגורם המרכזי לאריכות הימים ולמיעוט התקפי לב. התשובות לא נמצאו לא בגנים ולא בתזונה נכונה.
לא ניתן היה לטעון שאנשים לא המשיכו לעבוד עד גיל מאוחר.
המסקנה המחקרית היתה שאריכות ימים קשורה בדרך בה התנהלה הקהילה. ככל שאנשים נפגשו יותר עם משפחתם, כלו ארוחות משותפות (רב דוריות) והיו בקשר עם הקהילה, כך האריכו ימים.

מורשת? בוודאי.
האם ניתן להשפיע? בקבוצה הקטנה- ניתן: בפיתוח חיי קהילה ומשפחה משמעותיים.