מיתון משתולל במשק העולמי ומשפיע עלינו במדינת ישראל, כמו על כל מקום אחר.
פעם חשבנו שגלובליזציה הנה דבר טוב; באנו ולמדנו, שלחוסר גבולות הזמן והמקום יש גם מגרעות, ושהם מאפשרים את התפשטות הגורמים השליליים מארצות הברית, לסין, לאירופה, ולמעשה לכל מקום בעולם.
איך מנהלים ארגון בעת מיתון? איך מנהלים עובדי ידע? האם יש בכלל כללים?
כשאתה כותב ספר רגיל, אתה יכול להתמקד בנושאים הנוחים לך ולהתנתק מהעולם ומההוויה. כשאתה כותב בלוג, מעצם טבעו שיהיה מחובר לזמן ולמציאות. אי שיחה על נושאים אלו, מצביעה על חוסר שקיפות וחוסר נכונות להיפתח.
שלא תבינו אותי לא נכון. החברה שאני מנהלת, נכון לזמן כתיבת שורות אלו, ממשיכה להתפרנס, ונכון לכתיבת שורות אלו, אינה מפסידה אף חודש, למרות שהמשבר פרץ כבר לפני ארבעה חודשים ויותר. מה ילד יום? איני יכולה להבטיח, אולם כרגע המצב יציב. כתיבת שורות אלו מתבקשת, כי למרות זאת, המיתון משפיע על כולנו. וראוי לומר כמה מילים גם בנושאים הקשים לנו, ולא רק באלו שנעים לדבר עליהם וקל לדבר בהם.
היות ובבלוג העוסק בניהול עובדים עסקינן, אתמקד בקשר לעובדים ובהתנהלות אל מולם ולא אתייחס להיבט העסקי גרידא או ליחס ללקוחות.
חשוב להפגין שקיפות בתקופה זו. אין זה אומר שכל פרט ופרט עסקי ראוי לספר לכלל העובדים, אין זה אומר שכל פעם שאנו שוקעים בהרהורים נוגים לאחר שיחה עם לקוח שמשתף אותנו במצוקותיו הוא, יש לרוץ ולשתף את כולם, אולם יש לשתף את העובדים במצב העניינים הכללי ולעדכנם אחת לתקופה במגמות המשתנות.
אם בתקופת שפע וצמיחה מימוש אמרה זו היתה קשה, שכן אז היה חשש שהעובדים יתחילו בחיפוש מקום עבודה חלופי, דווקא בתקופה של מיתון, יש להניח שהחשש מיציאה ומעבר גדולים יותר, כי לפחות מקום העבודה הנוכחי הנו מקום בו הנגלה רב על הנסתר, ובוודאי רב על הנסתר במקומות אחרים. לכן, מדובר באמירה מעשית, שלא רק קל להגידה אלא ניתן לישמה ללא הפסד וחשש מרובים מידי.
חשוב לא פחות להיות רגישים. להיות רגישים לעובדים הכפופים לנו ולהבין שכל אחד מהם מקבל אחרת את תחושת אי היציבות, למרות שאנו בארגון אחד. כל אחד מקבל אותה אחרת בגלל הוותק שלו, בגלל התפקיד שלו, בגלל תחושת הנחיצות שלו, וכמובן- בגלל האופי שלו.
חשוב להיות רגישים לא פחות לעובדה שלכל אחד מעובדים אלו יש יקירים נוספים- הורים, אחים ובני זוג, שיתכן ואלו עוברים תקופה קשה במקום עבודתם ועלולים לאבד, או כבר איבדו את מקום פרנסתם. דבר זה משפיע רגשית וכלכלית על העובד שלנו, ללא שידענו כלל וכלל.
חשוב להפגין חסכון, אם כי יש להיזהר ולמצוא את המידה הנכונה. חסכון יתר ייחשב כקמצנות וכניצול הזדמנות; חסכון יתר, יכול להגביר את תחושת אי היציבות. חשוב להראות שלא עת שמחה ובזבוזים היא, למרות שמעת לעת, חיוך קטן, כמו גם בזבוז קטן ולא ראוותני, חשוב לכולנו.
חשוב לשתף את העובדים לא רק בידיעה על המצב, אלא גם בדרכים לשינויו. שבו עם העובדים ובקשו מהם להיות שותפים להשגת לקוחות חדשים. שבו עם העובדים ושאלו אותם כיצד ניתן להציע יותר, או יותר נכון, דווקא בתקופה זו של מיתון. יש בכך גם כדי להגדיל אולי את יכולת הפרנסה של החברה, אך לא פחות, יש כאן מרכיב של "ביחד". שותפות לאחריות. נוהגים לומר שעת משבר הנה הזדמנות. הייתי מעדיפה לוותר על הזדמנויות מסוג זה, אך אם המשבר כבר כאן, ויש כאן כדי להגביר את הלכידות הפנימית של עובדי החברה, טוב יעשה כל מנהל, אם אכן יטפח לכידות זו.
חשוב להיות ענווים. לזכור שאנו יכולים להיות הכי מצוינים שיש, אך כפי הנראה איננו כאלו, ולא הכל תלוי בנו.
הענווה קשורה גם אישית לנו כמנהלים. בתקופות צמיחה, אנו מרגישים שבויים במידה מסוימת בידי עובדינו, ובידי החופש הנטוע בהם לקום כל יום ולעזוב למקום עבודה אחר. דווקא תקופת מיתון נחשבת מבחינה זו לשעתם של המעסיקים. אל לנו לנצל עובדה זו לרעה! יש להיות ענווים. גם כי מחר תהיה שעה אחרת, אך יותר מכך- כי כך נכון ויש לכבד תמיד את האחרים גם אם אנו בעלי הסמכות (ולעיתים בעלי השררה).
אני קוראת שורות אלו, ופתאום אני מבינה: המשבר והמיתון שבעקבותיו מלמדים אותנו איך לנהוג, גם בשעת משבר, אך גם בשעת רגיעה. כל שנאמר, יפה לכל שעה. במשבר הוא נדרש, אך בעתות אחרות הוא משקף מידות נאות ודרך התנהלות נאותה למנהלים.
שקיפות, רגישות, לכידות, שיתוף וענווה. לא הרבה, ובכל זאת- הכל.
לגרסא באנגלית