יום שישי בבוקר. שבע בבוקר ואני מתייצבת בסופרמרקט ליד הבית. זו השעה שבה הוא נפתח. אני מסתכלת סביבי, ותוך דקות המקום מתמלא. אנשים מגיעים, משלימים קניות, זורקים מילה טובה, וממשיכים הלאה. כל פעם ממלאה אותי פעולה פשוטה זו בגאווה במקום היישוב בו אני גרה. בתל-אביב לדוגמא, לפני עשר בבוקר ביום שישי, אנשים לא פותחים עין, ובטח לא מסתובבים בסופרמרקט, להוציא חריגים. אני תמיד גאה; אצלנו האנשים חרוצים.
רבים וטובים דיברו על חשיבותה של החריצות. וולטיר אמר ש"עושר המדינה תלוי במספר האנשים החרוצים"; סמואל ג'ונסון גרס ש"מעטים הדברים שאינם אפשריים לחריצות ולכישרון". ז'אק ז'אן רוסו אמר ש"מתינות וחריצות הם שני הרופאים האמיתיים של המין האנושי", ובספר משלי, ספר החוכמה המיוחס לשלמה המלך, נאמר: "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם".
החריצות, מיוחסת אם כן, לחכמה והצלחה. ועם זאת, יש הרגשה שצריך לנער את האבק מעל מילה זו, שנשמעת פחות ופחות במחוזותינו. בדיקה בגוגל מלמדת שהמילה חריצות מוזכרת כ- 6 מליון פעם, לעומת חוכמה המוזכרת 76 מיליון פעם, הצלחה המוזכרת כ- 435 מליון פעם, יופי המוזכר 659 מליון פעם ואהבה המוזכרת כ- 2 מיליארד פעם(!!).
אפשר להמשיך עוד, אך התמונה בהחלט ברורה. החריצות איבדה מזוהרה.
לדעתי, למרות שאנחנו במאה העשרים ואחת, חשוב מאד שעובדינו יהיו חרוצים ושנחנך אותם להיות כאלו. מדוע? כי כנראה חריצות היא מרכיב חשוב בביצועים; אך חריצות הנה מרכיב חשוב גם ביזמות ויכולת של ארגון לא רק לקיים את ההווה, אלא גם לצעוד קדימה לעתיד.
השאלה המעניינת היא מהי חריצות ברמה המעשית ואיך עושים זאת. אשתף, בהבנתי שלי ובדרכי לחריצות.
ישנם מספר פנים לחריצות:
ראשית, עובד חרוץ עובד שעות מספקות ולא נוטה להחסיר שעות. בראיונות עבודה, אני מדברת על כך שמדובר בלפחות תשע שעות עבודה ביום, אך אני מניחה שיידרשו ליותר מכך. האמת, שאני לא מצפה מהעובדים להרבה יותר מכך, אלא אם יש פעילות שיא. ארגונים שהרגילו אנשים לעבוד 11-12 שעות ביום לא עוסקים בחריצות אלא בניצול אנשים. חריצות היא חיובית, אולם גופנו ונפשנו זקוקים גם למנוחה כדי לתרום גם מחר.
פן נוסף הקשור לחריצות, קשור בזמן בו אנו מבצעים דברים. האם כל פעילות נדחית ומסתיימת ברגע האחרון, או שמבוצעת סמוך למועד בקשתה. למדתי בחיי שפעילויות שמבצעים מוקדם יכולות לקחת פחות זמן, היות וזיכרון הדברים עדיין טרי בראשנו, ועל כן קל לנו יותר לקיים את המשימה. דחייתה, גוזלת מאיתנו משאבים: גם כדי לזכור כל העת שיש לבצעה, וגם, מאוחר יותר, כדי להיזכר בפרטי הבקשה והצורך. חרוץ הוא מי שמקדים לעשייה. בתורה משבחים את אברהם שהקדים בבוקר וחבש את האתונות כאשר יצא לעקוד את יצחק בנו, ולעומתו, מגנים את בלעם, שהיה חרוץ אף הוא, אך למטרה שלילית, כאשר הקדים לצאת ולחבוש את אתונו כדי לקלל את ישראל.
פן אחרון הקשור לחריצות, קשור באופי העבודה. בכל מלאכה ובכל תפקיד יש היבטים מעשירים, היבטים מאתגרים מחשבתית, אך גם היבטים אחרים, שפחות אהודים על ידינו. בין אם כי יכול לעשות אותם עובד פחות מיומן, ובין אם כי כרוכים בהם דברים שאנו לא אוהבים.
למרות שהדבר לא מחייב הגדרתית, גיליתי שאנשים חרוצים לא בוחלים באף עבודה. לא ראיתי אנשים חרוצים הבאים אלי בבקשה להוריד מהם מטלה, כי אינה מתאימה להם או הולמת את יכולתם. אנשים חרוצים מוכנים לעבוד. גם אם זו עבודה ולא כיף.
איך אני משיגה חריצות בקרב עובדיי?
בשתי דרכים פשוטות: א) דורשת מעובדי חריצות, על שלושת היבטיה, כפי שהוזכרו. ב) מראה דוגמא חיובית. משתדלת להיות חרוצה בעצמי.
האם זה עובד? נדמה לי שכן. למרות שהגענו למאה ה- 21 והמילה לא אופנתית דיה, העובדים בהחלט חרוצים דיים. ועל כך, אני בהחלט מודה.
לגרסא באנגלית