כילדה שגדלה בארצות הברית, התחנכתי על ברכי מספר שירים ישראליים ויהודיים. אחד מהם היה השיר "מסורת", שיר שהתנגן רבות בבית, יחד עם יתר שירי "כנר על הגג". כנר על הגג עוסק בסיפור אישי, בתוך מסגרת של המסורת, כפי שהיתה נהוגה בתחילת המאה העשרים בכפרים ברוסיה. הסיפור עתיר מסורת: המסורת היהודית, מסורת המעמדות ("לו הייתי איש עשיר"), מסורת חלוקת העבודה והסמכות בין גברים ונשים ומסורת השידוכים, אותה מנסה לשבור ביתו ציטל העתידה להנשא בשידוך.
השיר מתנגנן ומייצר בי כל פעם מחדש תחושות נעימות של נוסטלגיה. אך האמת, שאם אני עוצרת ומתעמקת במילים, אין שם ולו משפט נעים אחד עמו אני מוכנה להזדהות. יש כאן קונפליקט. מחד, מייצרת המוסרת תחושה של חממה וחמימות, מאידך, כפי שנאמר בשיר יללת התן של אתניX (1992): "מסורת היא אויב הקדמה".
מה מקומה של מסורת בארגונים? האם נכון לטפחה ואיך עושים זאת?
אני חוגגת בימים אלו עשור לחברה שיסדתי. דרך ארוכה, ועם זאת קצרה. שוב, מתעורר כאן הקונפליקט:
מחד, יש כזו דרך ארוכה שעוד אנו מקווים לצעוד בה ובאנו לכאן כדי ליצור, להרוויח, ולהוביל שינוי. למה להתרפק על העבר? מה יועיל לנו? מאידך, אני חשה, ברמה העקרונית כמנהלת, וברמה האישית כאדם, כי יש למסורת מקום, ואפילו מקום לא מבוטל בחברה.
למסורת יתרונות ברורים: היא מאפשרת לאנשים לחזק את תחושת השייכות, להרגיש שייכים לארגון במימד נוסף: לא רק ארבע קירות של משרד; לא רק כלים ומתודולוגיות; ואפילו- לא רק ערכים. משהו משותף העובר באוויר בפשטות רבה, נותן לנו הרגשה טובה, הרגשה של שייכות למשהו גדול יותר.
מסורת גם מגבשת.
מסורת, כך אני מקווה, הנה עוד גורם שגורם לאנשים להעדיף ולהישאר בארגון ולא לפזול החוצה למקומות אחרים. מסורת גורמת להם, כאשר הם נמצאים, לקבל יותר בקלות את הקשיים היומיומיים (ואין ברירה, תמיד יש כאלו) ולהרגיש טוב יותר. אין דרך אחרת להסביר קשר זה, מעבר למילה היחידה של- מסורת.
איך זה מסתדר עם "אויב הקידמה"? אנחנו כבני אדם צריכים כנראה גם וגם. גם מסורת וגם התחדשות; גם עוגנים וקביעות וגם אפשרות לשנות ולהשתנות; גם תחושה של יציבות שמקנה המסורת וגם לגיטימציה ליצור, לעוף ולהגיע לשחקים חדשים.
מכאן, שאתגר המסורת מורכב יותר. הוא צריך לאפשר אך לא לחסום. הוא צריך להיות ברקע, אך לא להשתלט. כי, מעט הנם הארגונים המתקיימים ושורדים בעיקר בזכות המסורת ולא בזכויות אחרות.
איך מייצרים מסורת בארגונים? נתחיל מהסוף: כאן כסף אינו העיקר. לא ניתן להזמין אחת מנה של מסורת, לשלם עליה ולסמן וי. יש להשקיע, ויש להיות עקביים. ולחכות.
ומה בכל זאת? כמה גורמים יוצרי ומטפחי מסורת:
חגים: נעמה לימדה אותי, ואפילו הכריחה אותי עד שהבנתי והפנמתי, שחייבים לחוג כל חג. אני תמיד באתי בגישה רציונאלית שכדאי לנצל כל מפגש וכל דקה לעוד הרבצת תורה ועוד מקצועיות. מסורת היא חשובה, כך היא טענה תמיד: חייבים לאכול תפוח בדבש ביחד, ארוחת חמץ משותפת לפני כל פסח הנה חשובה, ולא יתכן שלא נתעצב ביחד, נקרא מספר שירים ונשתף מחויותינו ביום השואה. המסורת הולכת ומתרחבת. מחגיגה צנועה פעמיים בשנה, הרחבנו לעוד ועוד חגים, ובין לבין אנו מוצאים עוד הזדמנויות לחגיגות, אפילו חלקיות. בזכות נפלאות הטלפון המצלם, קיבלנו כל עובדי החברה, שבוע שעבר, סרטון קצר שהוקלט ע"י עובדים בחברה, שהחליטו באופן ספונטני להדליק יחד נרות חנוכה ולשיר יחד שירי חנוכה (מעבר לטקס הפורמלי), פשוט כי היו יחד.
מסורת ניתן לטפח גם דרך טקסים פשוטים ומנהגים החוזרים על עצמם מעת לעת, גם ללא קשר למסורת ותרבות שלנו כ"עם". הריטואל יוצר מסורת. הפסקות סיגריה קבועות של חלק מהאנשים ביחד, יוצרת מסורת (במקרה זה יש למסורת גם חסרונות). מסורת נוצרת דרך טקס קבוע של מילה טובה הנאמרת אחת לחודש אצלנו לעובד או צוות מצטיינים, בה מעניקים לו "ביצת הפתעה" משוקולד. מסורת נוצרת מעצם החזרה שוב ושוב על אותו המעשה.
מסורת נוצרת גם דרך יצירת זיכרונות ואזכורם. אנו מקפידים, בכל טיול, או יום חברה, לתעד את הנעשה, ובשנים האחרונות אף השתכללנו ואנו יוצרים קליפ לכל אירוע. הרבה יותר נעים לזכור, הרבה יותר קל להיזכר. באירועים רלוונטיים אנו מעלים זכרונות מן העבר. משתפים את מי שהיה, ואת מי שלא היה, בסיפורים, תמונות וקוריוזים מחיי החברה. יוצרים ומחזקים מסורת.
אני חוגגת בימים אלו עשור לחברה שייסדתי. אני בהחלט יכולה לומר שיצרנו מסורת. מסורת בתוך החברה, ומסורת במעגלים נוספים, גם אל מול לקוחותינו ואל מול קהילת ניהול הידע בישראל. עברנו דרך יפה, אך אנו מקווים כי ההמשך הוא העיקר. שנשכיל לשלב בין מסורת והמשך קידמה. שנמשיך לצעוד ולהצעיד. ושניצור עוד מסורות רבות (יפות) היוצרות שייכות, היוצרות שיתוף והעושות טוב לכל מי שנוטל בהם חלק.
סליחה על הרגשנות. מבטיחה להשתדל לחזור לעצמי.
לגרסא באנגלית