גיסי טייס. לא פעם שמעתי ממנו, כיצד חברי הטייסת הצליחו לעבוד על הטייסת המקבילה בתעלולים מתעלולים שונים. לכאורה, תאמרו משובת נעורים, שזמנה לחלוף, אחרי גיל עשרים, אך למעשה מדובר בדבר עמוק בהרבה. מדובר בתחרות. אותה תחרות המניעה את חיילי גבעתי לרצות להיות הכל חוץ מחייל גולני, וכנ"ל הקשר של גולני לנח"ל וכו' (וסלחו לי אם לא עמדתי נכון על סדר הקשרים).
תחרות היא דבר בונה. היא מעוררת בנו יצרים, היא מציתה את הדמיון, היא נותנת לנו מוטיבציה. אף אחד לא חושד בעובדיו שאינם רוצים לעבוד סתם כך, אולם ברור לכולנו, שתחרות היא תשובה חלקית לשגרה, ותחרות מעת לעת, יכולה אולי, להגביר את התפוקה.
אלא מאי? לתחרות יש גם חסרונות. כל תחרות, או תגמול על בסיס תחרותי, יוצרים חסרונות, בצד יתרונותיהם.
החיסרון הראשון, שנתקלתי בו לא פעם, קשור (ולא בציניות) לכבודם של העובדים. אתם לא סומכים עלינו, כך יאמרו, שניתן את המיטב אם לא תתגמלו אותנו על בסיס הצלחה?
חסרון שני, קשור ביכולתנו להגדיר פרמטרים לתחרות. ביכולותינו, או יותר נכון, במוגבלותנו, להשפיע על הצלחה. אנו מתחרים אנשים, לעיתים מול אחרים, לעיתים מול עצמם, ומתגמלים אותם על תוצאות. אך התוצאות תלויות בפרמטרים רבים חיצונים, שאינם תלויים בנו. לא נורא אם מישהו מתוגמל גם בזכות מזל, אך כאשר המזל לא האיר פנים, וההשקעה היתה מרובה, בתקווה לזכות בתחרות, כגודל הציפיות כך גודל האכזבה.
חסרון שלישי קשור בהשפעה שלילית שיכולה להיווצר בתהליך התחרות. מחלקות רבות שתוחרו ביניהן, כך דווח בספרים רבים, נטו לייפות את המציאות, או לפחות לתת לה משמעות מקלה מבחינתם, כדי להיטיב את מקומם. לא צריך להגיע למקרים קיצוניים כמו חברת אנרון, יש דוגמאות רבות פשוטות ויומיומיות שכל אחד מאיתנו מכיר.
חסרון נוסף קשור בהשפעת התחרות על יתר הפעילויות של העובדים. אלו, יכולות להיות מוזנחות במידה מסוימת, בתקופת תחרות. התמקדות ניהולית בנושא מסוים, ממקדת באופן טבעי, פחות משאבים, הן של העובדים, והן של ההנהלה, כלפי כל השאר.
וחסרון אחרון, בו אני נתקלת, קשור בהיותן של תחרויות רבות, תחרות סכום אפס. מה זאת אומרת? אם מחלקה אחת מרוויחה, בהכרח מחליקה אחרת מפסידה. היות ובדרך כלל ישנה ציפייה לזכייה, של מספר מחלקות, כמעט בכל תחרות, הרי שיש יותר מפסידים ממנצחים. המשמעות היא שלא תמיד יצאנו נשכרים מהמהלך.
מה אני מציעה? האם להימנע מתחרויות? לאו דווקא. כמה המלצות, מניסיוני האישי:
עדיפה תחרות שאינה סכום אפס. שתי דרכים ליישום-
תחרות בה זוכים כל פעם כמות אחרת של אנשים, בהתאם להישגים, ללא קשר לאחרים. אני נוהגת לערוך מעין תחרות כל חודש בה עובד מקבל מילה טובה (ופרס סמלי בצדה). למרות שברוב המקרים ההוקרה והזרקורים הנם לעובד אחד, פעמים הם ניתנים לצוות על עבודה משותפת, ופעמים הם ניתנים ליותר מאדם אחד, שהיו בעלי הישגים באותו חודש. הכמות וההגדרה אינם קבועים. בדרך זו, לעולם, המילה הטובה אינה על חשבון האחר. לעולם יזכה מי שראוי, ולא תהיה הצדקה למחשבה, שבגלל זכיית האחר, נמנעה גם זכייתי אני.
דרך אחרת, הנה תחרות חוץ ארגונית. לכל ארגון יש מתחרים. תמרוץ האנשים להיות טובים יותר מאלו של המתחרים, תמרוץ הפעילויות להיות ברמה גבוהה יותר מזו של האחרים, בהחלט מזרימה אנרגיות חיוביות פנימה. את האנרגיות משקיעים בלנצח אחרים, לא את עצמנו. כמובן שגם כאן, יש להיזהר שלא להגזים. יש להישאר לשמור על מכובדות, ויותר מכך לשמור על יושר במלוא מובן המילה, ולא להיגרר למצב שהמטרה מקדשת את האמצעים. הדגשת השונות שלנו אל מול האחר, מגבשת את הקבוצה פנימה. זו מהותה של הקנאה הצבאית גדוד מול גדוד, טייסת מול טייסת. לא משובת נעורים, אלא עוד דרך להתחרות; עוד דרך לגבש. ללא החסרונות של התחרות הפנימית.
ורק שנדע לשמור על הגבולות; לא לפגוע באיכות המקצועית, ולא לפגוע בהתנהלות האנושית.
מקווה שנצליח.
לגרסא באנגלית