יש לי חבר שאני מאד אוהבת. הוא אוהב נמרים (לא במקום אנשים, אלא בנוסף). יום אחד, כשהגעתי לפגישה עמו, הבאתי לו ממתקים בתוך כוס של נמר. האיש, בעל אוסף נמרים לא מבוטל, וכל פעם שיצא לי לצרף נמר חדש לאוסף שלו, הייתי מסבירה לו את ייחודו של החפץ החדש, אל מול המגוון הגדול. נמר זה, כך אמרתי, הנו פרי יצירתם של ילדים מוגבלים. הכוס הנה למעשה תרומה, וקנינו כעשרים כוסות מידי ארגון המפעיל את הילדים. החבר התלהב. הוא החל לצלם אותי, עם הכוס בידי, בזויות שונות; כמעט עשה לי book. דברים כאלו, כך אמר, צריך לפרסם, כדי שכל החברות ילמדו וינהגו כך.
תרומה. האם רק חובה לפרט או גם לארגון המודרני? האם בפרהסיה או בסתר? על כך ועוד, בפוסט זה.
בישראל הרבה חברות עוסקות בתרומה מסודרת לזולת, כחלק ממסגרת העבודה. אני מודה שרבות התלבטתי, אם מדובר בדבר נכון, שכן סיוע צריך לבוא מתוך הלב ולא כפרוייקט נוסף שהוטל על צוות. רבות חשבתי, והיום אני סבורה שמדובר במהלך נכון. סיוע לזולת שמקורו בארגון מסודר: א) נותן מענה לחסר שבגלל היקפו הרב לא ניתן לתת לו מענה שלם על ידי הפרט. ב) יכול לתת מענה בדרכים שקשה לפרטים לתת. ג) ולטעמי החשוב מכל, סיוע של ארגון, נותן הזדמנות לעובדים, שלא התנסו בתרומה אישית, לחוות חוויה מדהימה של נתינה. ברגע שהעובדים מבצעים את הנתינה, ומתוך ליבם ורגשותיהם הם עושים זאת, הרי שכבר לא משנה מי יזם את המהלך- טוב הוא.
איך גורמים לאנשים לבצע מהלכים שכאלו מתוך ליבם?
ראשית, רבים עושים זאת גם בלי שהארגון יציע. רבים מתנדבים ממילא, או רצו להתנדב ולא סיפק בידם, והנה, בזכות הארגון, הסתייע בידם.
יש אחרים שהגיעו ללא דעה מגובשת על נתינה ותרומה. שני כלים ניהוליים מסייעים לפתיחת הלבבות: הראשון, יצירת אמצעים בהם העובדים עצמם לוקחים חלק בבחירה והופכים לאקטיביים בתהליך: העובדים מחליטים למי לתרום, העובדים מחליטים איך לתרום וכו'. הכלי השני הנו מגע ישיר שלנו עם הנזקקים. הסיפוק שאנו מקבלים מחיוכו של הזולת, מעטים הדברים אשר ישוו לו.
ויש עוד קבוצה של עובדים: אלו שבסתר ליבם (או אפילו לא בסתר), מתנגדים. פנים רבות להתנגדות, אך לצערנו גם היא קיימת. אנשים כאלו, אין להם מקום בארגון. גם אם הם מקצוענים, גם אם הם יודעים את מלאכתם, עדיף למנהלים הבוחרים עובדים, שלא לקחת עובדים שכאלו. מה הקשר? תשאלו בצדק. הרי ארגון, מטרתו הראשונית להתפרנס, או למלא ייעוד אחר שהוגדר לו, ורק אחר כך, במינון נמוך יותר ובחשיבות נמוכה יותר, לעזור לאחר. אם לא כן, לא יוכל הארגון להאריך ימים ואין לו הצדקה. אני מסכימה עם כל מילה. אני מנהלת ארגון פרטי ואין ספק שכדי לנצח, צריך עובדים מקצוענים וצריך תמיד להבטיח את הפרנסה. אלא, שדווקא כאן, משיקולים אגואיסטיים ביותר, כדאי לארגון של המאה העשרים ואחת, להעסיק עובדים שבעבר או בהווה עסקו בסיוע לזולת. בעבר, במבנה היררכי קלאסי היה מספיק לסמוך על קבוצה קטנה של מנהלים, ורוב העובדים האחרים השתלבו במכונה המשומנת היטב. עבודת ידע גורמת לנו לשנות את מבנה הכוחות ולסמוך מאד על עובדי הידע, בעלי העוצמה המקצועית. בתנאים שכאלו, עלינו לתת בהם אמון רב, ולסמוך על התנהלותם והחלטותיהם. אני אישית נכוויתי, עם עובד לא נאמן, לפני מספר שנים. היות ומדובר בעובד ידע, ויתר על כן, מנהל, נתתי בידיו כל שאפשר, וכאשר עזב, עם רשימות מסווגות של החברה, ועשה בהם שימוש לרעה, נותרתי המומה ונעלבת. החברה עמדה לפני הפסד ישיר. אך אל תדאגו לי. בסופו של דבר, לאחר כאב לב, והתערבות בית משפט, באו העניינים על מקומם. מה הקשר? כאן אני חוזרת לענייננו. הבעיה העיקרית שהטרידה אותי, היתה איך אוכל להמשיך לסמוך על העובדים באופן מלא, בלי שיקרה לי אי פעם מקרה דומה; פעם אחת מותר לשגות, פעם שנייה זו רשלנות.
לאחר השקעה מרובה, הגעתי למסקנה הברורה: אני חייבת להמשיך ולסמוך על העובדים. אסור לשנות את דרכי הבקרה עליהם מתוך חשד של מעילה עתידית. אסור להפסיק לתת בהם אמון. אני חייבת למצוא דרך אחרת. והדרך האחרת היא לבחור מהיום לחברה רק עובדים בעלי ניסיון אישי בתרומה לזולת. זו מזככת את הלבבות, ומי שיזם מעצמו עשייה שכזו בעבר, והשקיע או משקיע בכך, הרי שאפשר לסמוך עליו. תנאי זה אינו חלופה לרמה מקצועית. הוא נוסף עליה. אני מודה, שכאשר אני מראיינת עובדים פוטנציאליים ושואלת אותם שאלות הקשורות במעורבות חברתית, מעבר למבוכה הראשונית שבדיבור על הנושא, אני רואה גם את סימן השאלה שבפניהם. אך אני חייבת לציין, שעד עתה, השיטה אכן מוכיחה את עצמה. היכן שיש לך לא רק מקצוענים, אלא גם אנשים, יותר קל לך להגיע רחוק. לא כל מה שהוא "איש" הנו גם מעורב חברתית, אך בקבלתנו אנשים חדשים לעבודה, זו בהחלט דרך טובה לזכות בעובדים שהנם גם אנשים. אגואיסטי לחלוטין.
בוודאי תמהים רבים מכם מדוע אני עושה שימוש במונח "מעורבות חברתית". אני יודעת שהיום נהוג בארגונים להשתמש בביטוי "אחריות חברתית". לא עוד סתם תרומה וסיוע, אלא אחריות. איני חושבת שאני מזדהה עם הביטוי. יש כאן מידה של פטרונות לטעמי, של- אנחנו כאחראים עליהם. דווקא המעורבות, בעיני, יותר צנועה היא. בגובה העיניים.
ובעניין צניעות, ישנו עניין נוסף: פעילות ארגונית קשה שתיעשה בסתר, אם כי יש בכך עדיפות. אין כאן נושא להתבייש בו, וטוב שהמעורבות החברתית תהיה חלק מהשיח הארגוני, אך יש להיזהר מלהגיע למצב שבו אנו נהנים מהפרסום, כי אם כך הדבר, נראה שהעשייה אינה לשמה.
סיומו של הסיפור בו פתחתי, שחברי, לשמחתי הרבה, לא פרסם את התמונות. נותרתי עם book. הכוס ואני. דייני.
שיהיה לכולנו רק טוב.
לגרסא באנגלית