אני נוסעת היום לתת הרצאה במעלות. מקום רחוק, הרבה זמן נסיעה, הרבה זמן חשיבה. מה שמטריד כל היום האחרון ויטריד אותי כנראה כל הנסיעה, היא חברה שלי; לקוחה, שעברה אתמול ניתוח משמעותי ביותר. האם תצא מזה? מתי תצא מזה? השאלות עדיין פתוחות ולאף אחד אין תשובה. השעות נוקפות וכולנו במתח.
אנשים.
אתמול סיפרו לי מספר אנשים שהם מחפשים עבודה, היות והארגון בו נמצאים מקצץ; יש חודש התראה. שבוע שעבר שוחחתי עם עמית אחר, שסיפר על רה-ארגון וקיצוץ קרב, המרחף מספר חודשים על מקום העבודה שבו הוא נמצא. במקום אווירת נכאים. למרות שבתחום (בתוך הארגון) בו עוסק יש הרבה עבודה, אין אווירה שמאפשרת עבודה. כל שמחת החיים שהיתה במקום זה שנים, נעלמה. מידי שבוע מודיעים עוד כמה אנשים, שהצליחו להקדים את הגל, ולמצוא להם מקום תעסוקה חדש אחר. ליבי עם המפוטרים; ליבי עם המפטרים.
אנשים.
בעידן של המאה עשרים ואחת נדמה שהשתכללנו עד אין קץ. הפרסומות והרייטינג הובילו אותנו לרף חדש. יועצי התקשורת של המדינאים מנהלים את האסטרטגיה שלהם (הכלי הפך למטרה) ואנחנו עומדים משתאים. הכל נראה זיוף אחד גדול.
ודווקא בתקופה הזו, מערך יחסי העבודה השתנה. עבודת אנשי ידע מחייבת אותנו לתת מעצמנו יותר: לא רק את השעות שלנו (משאב יקר); לא רק את השכל שלנו (משאב עוד יותר יקר); אלא, גם את הלב. אנשים שעובדים ברמה הטכנית בלבד, מצליחים פחות. עבודת המאה העשרים ואחת הנה עבודה של שותפים. שותפות בצוותים בתוך הארגון, שותפויות עם ספקים אחרים, ושותפות WIN-WIN אמיתית עם הלקוח. כל מערכת יחסים אחרת, תשאיר אותנו הרבה מאחור.
ועם זה, באה החשיפה. אנו מאפשרים לאנשים האלו, שבעבר היו ננעלים בשעה 17:00 בדיוק מחוץ למחשבותינו, לחדור ללבנו ולהמשיך וללוות אותנו 24 שעות ביממה. אם כואב להם, גם אנו כואבים; קל יותר כמובן, לשמוח בשמחתם.
אנו נהיים פחות חסונים ויותר פגיעים.
אך אנחנו נהיים יותר בני אדם. אנשים. מזוקקים.
סטיב ג'ובס דיבר השבוע בטקס חלוקת תארי באוניברסיטת סטנפורד. תקשיבו לנאום (http://www.youtube.com/watch?v=D1R-jKKp3NA). כולו שלושה סיפורים. אישיים . חושף את עצמו, את זה שאומץ, את זה שנשר מהלימודים, את זה שהיה הולך 10 ק"מ ברגל כדי לזכות בארוחה שבועית. חושף את הסרטן שעבר, את פיטוריו מהחברה שהוא עצמו הקים. והכל רלוונטי. אין הוא סוחט דמעות, אלא מכוון את הדור החדש לחשיבה וכיווני חיים.
אני חושבת שהרווחנו שאנו חיים בעידן כזה. עם הסיכון בפגיעות, בא סיכוי גדול, ואיני מתכוונת רק להצלחה גדולה יותר עסקית, אלא בהחלט סיכוי אישי של כל אחד ואחד מאיתנו כבן אדם.
הרווחנו. אנחנו לא רק מקצוענים; אנחנו אנשים.
חנכו את העובדים שלכם להיות אנשים; בואו נהיה כולנו אנשים מול כל גורם שאנו עובדים איתו. לא רק מול החברים בבית.
ושתהיה רפואה שלמה לכולנו, והרבה בריאות.
נ.ב. - יום אחרי. שמחה לעדכן- לבחורה שלום.
לגרסא באנגלית