אל תתבלבלו. המונח Communities of Practice אמנם מוכר לנו בעברית כקהילות ידע, ומיד מעלה בראשנו אסוציאציות מתאימות של ניהול ידע. אולם כאן, המונח כפי שמוצג ע"י המחבר, ונטבע על ידו בשיתוף עם Jean Lave, אינו קשור לעולם ניהול הידע. המונח, ובעקבותיו, כל המתואר בספר, דן בלמידה ובידע, אך מנקודת מבט שונה. מנקודת מבט של חוקר ויועץ של מערכות חברתיות לומדות. יועץ נודד המרצה ומיישם את משנתו בכל רחבי העולם. בעת כתיבת שורות אלו, Wenger מסיים ביקור במולדבה, ובחודש הבא הוא בסידני. אכן יועץ נודד; אכן נקודת מבט רחבה. קהילת התנסות (המושג בו נשתמש כדי לתאר את Communities of Practice במשמעותו, כפי שמופיעה בספר) הנה קבוצה של אנשים המשתפים עניין, תאווה או דאגה לדבר משותף אותו הם עושים ולומדים איך לעשות אותו טוב יותר תוך כדי אינטראקציה שוטפת.

דווקא משום כך, יש מה ללמוד, בשדה ניהול הידע ובניהול קהילות ידע (במובננו אנו) מהכתוב בספר. הסתכלות על תחום זה, מנקודת מבט חיצונית, תורמת יפה, לפן התיאורטי והמעשי כאחד.

מעבר לבחירתו של הספר כאחד מספרי ניהול הידע המומלצים (בסקר שנוהל ב- 2005), מייחד את הספר דבר נוסף. הוא נכתב ב- 1998; הודפס מחדש ב- 1999; בשנת 2000 הודפס פעמיים; ב- 2001 פעמיים נוספות; ועוד פעמיים ב-2002; רק פעם אחת ב- 2003, ועוד פעמיים ב- 2004. אז מה יש בספר שכה מושך?

מאמר זה סוקר את הספר ועיקריו. הוא מנסה לתת את טעם הדברים, אך אינו יורד לעומקם, כמו במקור. הספר כתוב מנקודת מבט מחקרית, פילוסופית משהו. במאמר ישנה נגיעה בתורה תוך הפשטתה, בניסיון להקל על הבנתה. קריאה נעימה!

למידה וידע הנם נושאים מורכבים. אנו לומדים בארבע דרכים עיקריות:

אנו לומדים תוך כדי עשייה (התנסות- practice);

אנו לומדים מניסיון (מתן משמעות- meaning);

אנו לומדים מהתהוות (יצירת זהות- identity);

ואנו לומדים תוך שייכות (לקהילה- community).

כולנו שייכים לקהילות התנסות. בבית, בעבודה, בבית הספר ובתחביבים ונושאי עניין. בכל זמן מתון, אנו שותפים למספר קהילות. אנו משנים את שייכותנו ומחליפים קהילות במהלך חיינו. הקהילות מסייעות לנו ללמוד ולדעת תוך מתן משמעות לדברים; הקהילות עוזרות לנו לעצב את זהותנו ומי אנחנו בוחרים להיות.

עבור היחיד, למידה הנה עניין של התקשרות לקהילות מסוימות ותרומה להן;

עבור הקהילות, למידה הנה עניין של שיפור ועידון ההתנסות שלהן תוך יצירת דורות חדשים של חברים (members). ההתנסות:

ý      מספקת תשובות וקבלת החלטות בקונפליקטים המתעוררים תוך כדי עבודה;

ý      תומכת ביצירת זיכרון שיתופי המאפשר לפרט לעשות את עבודתו בלי לדעת כל דבר בעצמו;

ý      מסייעת לחדשים להצטרף לקהילה ולקחת חלק בניסיון הקיים;

ý      מייצרת פרספקטיבות ספציפיות המאפשרות להשלים את המשימות שיש לבצע;

ý      מאפשרת לעבודה להיות יותר נעימה ע"י יצירת אוירה בה הדרמות, הסיפורים, האירועים והנהלים הופכים לחלק מהמקצב של חיי הקהילה.

המחבר דן בדרכי ומרכיבי קהילות הניסיון המשתלבים זה בזה:

לקראת סיכום הספר מדבר המחבר על קהילות לומדות, על ארגונים ועל חינוך, עם תובנות כפי שנלמדו מהניתוח המתואר במרכיבים השונים.

מפת המאמר

הניסיון של יצירת משמעות אינו נולד מעצמו. ניתן להתייחס אליו כתהליך בו אנו לומדים לבצע התדיינות (negotiation) תמידית, המאפשרת לנו לזהות מצבים בחיים, שלעולם אינם זהים, ולקטלג אותם תחת קטגוריות זהות, כדי לדעת לטפל בהם נכון. כלומר, מתן משמעות דרך התדיינות, הנה אינטראקציה תמידית, תוך הישגים מדרגיים ותוך משא ומתן אינסופי עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. משמעות, הנה תמיד פועל יוצא של ההתדיינות. הוא לא חלק מאיתנו, הוא לא חלק מהעולם, אלא חלק מהקשר בינינו לבין העולם.

המשמעות כוללת שני רכיבים משלימים: ההשתתפות וההמשגה.

ההשתתפות, כפי שהמונח מתואר בספר, מתארת חברות (membership) בקהילות חברתיות. ההשתתפות היא תהליך מורכב המשלב עשייה, דיבור, חשיבה ושייכות. הוא מערב אותנו כאנשים שלמים, לרבות את גופנו, מחשבותינו, רגשותינו והקשרים החברתיים שלנו. הקשרים אינם חייבים להיות סימטריים (ראו קשר הורים-ילדים, עובדים-מנהלים) ועם זאת, הם משפיעים על כל אחד מהצדדים ומעצבים עבורו את המשמעות של הניסיון. המונח השתתפות אינו שקול ל-מונח שיתוף פעולה (collaboration). הוא יכול לכלול קשרים מסוגים שונים, הנובעים מקונפליקטים, כמו גם הרמוניים; אינטימיים כמו גם פוליטיים ארגוניים; תחרותיים כמו גם שיתופיים.

חשוב להבין, כי השתתפות, בקהילות חברתיות, היא שמעצבת את הניסיון שלנו, ובד בבד מעצבת את ניסיון הקהילות עצמן. היכולת שלנו (או אי יכולת) לעצב את ניסיון הקהילות בהם אנו שותפים הנה היבט חשוב בניסיון שלנו כמשתתפים.

ההשתתפות הנה רחבה יותר מאשר סתם מחויבות בזמן מעשה. אנו משתתפים בקהילות הקשורות לתפקידנו בעבודה, גם לאחר סיום שעות העבודה; אנו משתתפים בקהילות חברתיות, גם בשעות העבודה. ההשתתפות בקהילות הנה גם מחוץ להקשר הישיר שלשמה היא נועדה, והיא הופכת להיות חלק מאיתנו ומזהותנו.

ההמשגה היא פחות ברורה מאליה ומוכרת בהקשר של שיח על קהילות. ההמשגה היא מונח המתייחס לתהליך עיצוב הניסיון שלנו על ידי יצירת דברים מעשיים בהם אנו יכולים לגעת, בין אם אלו טפסים, נהלים, חוקים או כלים. אלו ממקדים את הניסיון  ונותנים לו הקשר מסוים והבנה מסוימת.  המשגה מעצבת את הניסיון שלנו. היא יכולה לעשות זאת בדרכים מאד קונקרטיות:

מעבד תמלילים, לדוגמא, ממשיג את הדרך בה אנו כותבים, אך תוך שכך גם נותן הבנה מסוימת לגבי הכתיבה. המשגת מושג הכבידה אמנם לא משנה את הדרך או המשקל בה גופנו נמשך לכדור הארץ, אך בהחלט משפיע על נקודת מבטנו, הבנתנו, ואולי גם מיקודנו על היבטים מסוימים בכבידה.

מספר נקודות חשובות בהבנת ההמשגה:

ý      המשגה יכולה להיות גם תהליך וגם תוצר, והמחבר מתייחס אליה לפעמים ככזו, ולפעמים ככזו;

ý   האנשים הלוקחים חלק בקהילה אינם תמיד אלו שהמשיגו את עקרונותיה בעצמם, אך כדי ליישמם, הם נותנים להם משמעות משלהם;

ý      תהליך יצירת ההמשגה אינו מתחיל דווקא בתכנון מוכוון מראש. פעמים רבות, דווקא, ההמשגה באה מתוך המעשה עצמו (לדוגמא- טביעות אצבעות הממשיגות חשוד שנכח במקום);

ý     ההמשגה יכולה לקבל פנים רבות: בין אם כפירמידת עתיקת יומין, כנוסחה אבסטרקטית, כמשאית מלוכלכת, כמילה, כמושג מורכב המתואר דרך ספר, שכמבט בשתיקה, כציור אימפרסיוניסטי, כפרפר או אפילו כקשר במטפחת. מה שחשוב בכל אלו שהנם רק טיפ בקצה הקרחון המעיד על הקשרים רחבים של מתן משמעות על ידי בני אנוש. תוצרי ההמשגה לא חייבים להיות בעצמם חומריים; הם שיקוף מעשי של משמעות שניתנה על ידינו, האנשים.

ההמשגה הנה בעלת כוח ועוצמה. היא מפשטת וממקדת את המשמעות בו זמנית. אך יש לזכור שהיא גם מסוכנת; ההמשגה יכולה להיות תחליף להבנה המעמיקה לא סמל והקשר עבורה.

מקור הקשר העקבי והלכיד בין הקהילה לניסיון המעשה  (practice)  מבוסס על שלושה מרכיבים:

x    מחויבות הדדית

x    ארגון בו שותפים

x    מסורת משותפת

מחויבות הדדית (mutual engagement)

ארגון בו שותפים (joint enterprise)

ניסיון מעשי מתפתח דרך היסטוריה משותפת של למידה. בשימוש במונח היסטוריה אין הכוונה להיסטוריה אישית או ניסיון מצטבר, אלא להיסטוריה של יצירת המשמעויות (שילוב של השתתפות והמשגה). רוב האנשים, אם ישאלו על תפקידם ידברו על הלמידה. וכאשר ישאלו על הלמידה, ידברו על השינויים- ההיסטוריה והעתיד המייצרים את הלמידה. כדי להבין את תהליך הלמידה עלינו להבין שהוא לא סטטי אלא משתנה, וכולל בתוכו מספר היבטים שמתבססים על השותפות וההמשגה:

x    זיכרון ושכחה- הן ההמשגה והן השותפות הנם מהותיים לזיכרון ולשכחה. דוגמא, לכך ניתן לראות במסמך המתעד תהליך. המשגה זו, גורמת לנו כקהילה לזכור, אך לעיתים, עצם הכתיבה, מסייעת לנו לשחרר את הנושא ממוחנו ולשכוח אותו. לעיתים המסמך עצמו הופך לזיכרון חזק, אך דווקא הוא מקבע את כל הסביבה והמשמעות בה הוא נוצר, ואלו נשכחים. גם השותפות הנה בסיס לזיכרון ושכחה דרך האינטרפרטאציה שלנו את הזיכרונות (mories).

x    המשכיות והפסקות- קהילות לא ממשיכות לעד. גם כאשר הן נמשכות, ההיסטוריה והלמידה נבנים מהחברים המשתנים, הן אלו שעוזבים (אנשים עוזבים, ו/או מחליפים תפקידים) והן אלו שמצטרפים עם רעיונות חדשים.. לטפסים ולמסמכים גם חיים והתפתחות משלהם, המשקפים את הלמידה של הקהילה.

x    הפוליטיקה- לא ניתן להתעלם ולחשוב שקהילות מעשה נטולות פוליטיקה. הפוליטיקה משפיעה על הלמידה ומבוססת הן על היבטים של השתתפות (השפעה, סמכות אישית, כריזמה, אמון, חברות, אמביציה ועוד) והן על היבטים של המשגה (סמכויות מוקנות, חוזים, מדיניות, תכניות ותכנונים, חקיקה ועוד).

ניסיון המעשה הנו היסטוריה משותפת של למידה:

1. ניסיון המעשה אינו סטטי ומשלב המשכיות והפסקות גם יחד.
2. למידה הלכה למעשה כוללת מחויבות הדדית, ארגון בו שותפים ומסורת משתפת, כפי שתואר לעיל.
3. ניסיון המעשה הנו מבנה מתפתח.

הלמידה מייצרת את ניסיון המעשה, אך ניסיון המעשה הוא גם שמייצר את הלמידה. למידה בכיתה הנה חלקית ומוגבלת, ורק תוך כדי ההתנסות, או לפחות הקרבה האמיתית לשטח, ניתן על בסיס ניסיון המעשה של כל פרט ושל הקבוצה, לייצר תהליכה למידה אפקטיביים.

יתכן וחלק מההיבטים הקודמים (למידה, משמעות וכו') היו אינטואיטיביים להבנה, בהקשר הקהילה. אני מודה, כקוראת, שכאשר החלתי לקרוא, לא היה ברור לי כלל ועיקר מדוע תיחום גבולות חשוב לקהילה והבנת תהליכי הלמידה שבה. הנחת יסוד ראשונה להבנה, כרוכה בכך שקהילות אינן מבודדות. ישנן תמיד קהילות קרובות, ישנן תמיד מספר קהילות בהן שותף כל אחד מהחברים.

הגדרת גבולות אינה פשוטה. לעיתים באותם גבולות פיזיים שוכנות קהילות שאינן קשורות זו בזו (היער תוחם בתוכו רוכבי אופניים, חוקרים אקדמיים, יערנים ועוד). אך הגדרת הגבולות חשובה, שכן מתוך הגדרת החוץ (מה לא נכלל) ברור הרבה יותר הפנים והתכולה המוכלת מתחדדת.

הקשר בין הקהילה והסובבים אותה, מבוצע פעמים רבות באמצעות כלים מומשגים (דוגמת טפסים או טרנזקציות מחשוביות). אך בדרך כלל יש שותף נוסף- המתווך. המתווך (broker) הנו אדם שתפקידו מורכב: הוא צריך להעביר, לתרגם ולתאם בין פרספקטיבות שונות, זו של הקהילה, וזו של קהל חיצוני לה. על המתווך להיזהר, לא להימשך לחלוטין לתוך הקהילה תוך איבוד הראיה החיצונית לה, ובד בבד להיזהר שלא להיחשב כמטריד, גורם פנימי שלא באמת נחשב כפנימי ושותף. תיווך מחייב יכולת לחיות בדואליות, המאפשרת הכנסת נקודות מבט נוספות, אך עם לגיטימציה אכן להישמע.

הגבולות לא תמיד ברורים כמו שנראה לנו: יש גבולות פשוטים, בהם הקשרים הנם באמצעות המשגות ומתווכים; ישנן חפיפות, שם שתי קהילות או יותר חולקות מן המשותף, בחלק מהווייתן; וישנם גבולות בשוליים , שם מאפשרים לאנשים נוספים, שאינם חלק מליבת הקהילה, להיות צופים, או שותפים חלקיים. דווקא הגבולות בשוליים, מעצם טבען, הן אלו שמעניינות: שותפי השוליים חלקית חיצוניים ולכן יכולים להביא לתוך הקהילה נקודות מבט ופרספקטיבות שונות מאלו של אנשי ה"גרעין הקשה".

כדי להסביר נושא זה, יש לקחת בחשבון שהוא נכתב קדם התפתחות האינטרנט במצבו הנוכחי, בו אנשים חולקים קהילות, בלי לראות או לשמוע זה את זה מעולם. מקומיות, כך גורס המחבר, הנה הכרחית לקיומה של קהילה. עם זאת, מקום משותף, אינה תנאי מספק לקיומה של קהילה (ניתן לחשוב למשל על בניין משרדים עתיר קומות, בו העובדים, כנראה אפילו לא יודעים זה את שמו של זה). יש לכלול גם ממד נוסף- נשוא הקהילה. אולם ממד זה אינו קל כגורם מגדיר של הקהילה: ניתן גם להסתכל על גבולות רחבים (מדינה, דוברי שפה ועוד) ולא תמיד ברור איפה מדובר בקהילה או איפה מדובר במערך (constellation) המאחד מספר קהילות גם יחד. ישנם מספר אינדיקטורים המעידים על קיומה של קהילת מעשה:

x    קשרים הדדיים המחזיקים מעמד לאורך זמן;

x    שיטות משותפות ומחויבות לביצוע דברים ביחד;

x    זרימה מהירה של מידע המפרה חדשנות;

x    חוסר צורך בהקדמות, כאילו כל החיים הנם שיח אחד מתמשך;

x    קל להתחיל לדון בבעיות;

x    חפיפה גדולה בתיאור השותפים את מי עוד שותף לקבוצה;

x    ידיעה מה אחרים יודעים, מה הם יכולים לעשות, ואיך הם יכולים לתרום לארגון;

x    הגדרת זהויות הדדית;

x    היכולת להעריך את ההתאמה של פעולות ומוצרים;

x    כלים ספציפיים;

x    חוכמה מקומית, סיפורים משותפים, בדיחות פנימיות;

x    ז'רגון וקיצורי דרך המשמשים לתקשור, והיכולת לייצר בקלות נוספים כאלו;

x    סגנונות;

x    שיח משותף המשקף נקודת מבט על העולם.

הקהילה, שהנה מקומית, מהווה חלק מקונסטלציה רחבה יותר, המשתפת מספר קהילות (לדוגמא- חברת הביטוח כולה). גם לקונסטלציה תכונות משלה, אך אין בה את תחושת הקרבה המאפשרת חלק מתכונות הקהילה שהוזכרו לעיל. מובן שקהילה ספציפית יכולה להיות שותפה למספר קונסטלציות שונות.

זהותו של הפרט הנה מרכיב חשוב בהבנת התנהלות קהילות, והבנייתן. עיסוק בזהות במונחים חברתיים אינה מתכחשת לקיומו של הפרט אלא בוחנת אותו כמרכיב בניסיון הקהילה. המחבר יוצא נגד הטענה שיש קונפליקט מובנה בין הפרט והקהילה ושרק אחד יכול להיות שורש הטוב. יש קשר בין זהות הפרט והניסיון (Practice):

ý      ניסיון תוך התדיינות: אנו מגדירים את זהותנו דרך איך שאנחנו ואחרים תופסים אותנו;

ý      שייכות לקהילה: אנו מגדירים את זהותנו דרך המוכר והזר לנו;

ý      מסלול למידה: אנו מגדירים את זהותנו דרך מקומות שהיינו מקומות אליהם אנו הולכים;

ý      קשר רב-שיוכי: אנו מגדירים את זהותנו דרך הדרכים המגוונות בהם אנו חברים בקהילות שונות ואלו משתלבים בזהות אחת שלנו;

ý      קר בין המקומי והגלובלי: אנו מגדירים את זהותנו דרך התדיינות ליצירת קשר מקומי המסייע בידינו להיות שייכים לקונסטלציות גלובליות.

שלושת הממדים שהוזכרו לעיל, כמקורותיה של הקהילה (מחויבות הדדית, ארגון בו שותפים, מסורת משותפת), הנם גם המרכיבים הבונים את הזהות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו.

הזהות שלנו היא לעולם זמנית. אנו משתנים ויוצרים את זהותנו לאורך מסלול, המקביל למסלול הלמידה. המסלול דרכו אנו תופסים את עצמנו (עבודה זמנית, התמחות, רומן חולף) משפיעים על הלמידה שלנו תוך ההתנהלות במסלולים אלו.

המחבר דן בנושא ההשתתפות כבר כחלק מהגדרת המשמעות. עם זאת, הוא מרחיב על נושא זה גם

בהקשר של הזהות. אנו מגדירים את עצמנו דרך ההחלטות שלנו במה אנו משתתפים, ולא פחות, במה אנו לא משתתפים. החלטות אלו מעצבות את חיינו בכמה מובנים:

ý      איך אנו ממקמים את עצמנו בהיבטים חברתיים;

ý      במה אנו משקיעים ומה אנו מזניחים;

ý      מה אנו בוחרים לדעת ולהבין וממה אנו בוחרים להתעלם;

ý      עם מי אנו בוחרים לייצר קשרים ועם מי לא;

ý      איך אנו יוצרים מחויבות ומשקיעים את האנרגיות שלנו;

ý      איך אנו מנסים לכוון את המסלולים בהם אנו מתנהלים.

בכל אלו יש לזכור שיש סיבות רבות להחלטה למה לעיתים אנו לא משתתפים. עם אלו יש למנות:

ý      אי השתתפות כפשרה;

ý      אי השתתפות כאסטרטגיה;

ý      אי השתתפות ככיסוי;       וגם-

בתחילת המאמר, דיבר המחבר על מחויבות שמתארת את שייכות של הפרט לקהילה. ישנן מספר צורות בהן הפרט יכול להתקשר ולייצר שייכות לקהילה:

ý       מחויבות            engagement

מעורבות פעילה בתהליכי הקהילה. משלב קשרים, אינטראקציות, ניסיון המעשה, היסטוריה משותפת של למידה.

בדרך המחויבות שלנו לקהילה אנו מגבשים ומייצבים את זהותנו.

ý      דמיון                 imagination

תפיסה של העולם ושל הקהילה. משלב תפיסה של אפשרויות, תפיסת עולם (על העולם), תפיסת עצמנו ואופן תפיסתנו את העבר וההווה.

תפיסתנו את המציאות, והפעלת הדמיון על ידינו, מאפשרת לנו ליצור חזון ולשאוף רחוק (אותו אדם שאינו מסתת אבן, אלא מסתת בנין מפואר).

כמו בכל עיסוק בדמיון, גם כאן, עלינו להבטיח אחיזה במציאות.

ý      התיישרות         alignment

כמו גם דמיון, ההתיישרות אינה מחויבות, אך היא מייצגת דרך נוספת בו אנו שותפים בקהילה. כאשר אנו מתיישרים לתוך מערך, אנו הופכים לחלק ממשהו "גדול" (ארגון או קבוצת על). קשר שייכות מסוג זה חוצה מרחבים (פיזית וחברתית).

ניתן לסכם את ההיבטים החברתיים/קהילתיים של הלמידה בעזרת העקרונות הבאים:

1.      למידה הנה טבועה בנו, אנשי הקהילה, כחלק מטבענו, והיא חלק מחיינו, עוד לפני היותנו חלק מהקהילה.

2.      למידה היא קודם כל, בראש ובראשונה, היכולת להתדיין ולתת משמעויות חדשות.

3.      למידה יוצרת מבנים צומחים.

4.      למידה הנה בבסיסה התנסותית ובבסיסה חברתית.

5.      למידה משנה את זהותנו.

6.      למידה מובנית ממסלולים של השתתפות ונטילת חלק.

7.      למידה משמעותה התמודדות עם גבולות.

8.      למידה היא עניין של השקעה חברתית ועניין של עוצמה.

9.      למידה היא עניין של מחויבות.

10.  למידה היא עניין של דמיון.

11.  למידה היא עניין של התיישרות והיותנו חלק ממערך גדול יותר.

12.  למידה משלבת איזון עדין של מקומי וגלובלי.

קהילות ניסיון עוסקות בתוכן, בלמידה תוך התנסות חיה והתדיינות חוזרת ונשנית במשמעות התכנים. יש לזכור שלא ניתן לתכנן את הלמידה; אך ניתן, וכדאי לתכנן את התשתית המיטבית, כדי לאפשר את הלמידה של הקהילה:

תכנון האיזון בין מקומי וגלובלי;

תכנון האיזון בין השתתפות והמשגה;

תכנון האיזון בין היצמדות למתוכנן וצמיחה;

ותכנון האיזון בין הזהות שלנו להתדיינות המחדשת.

ארגונים הנם קבוצות חברתיות שתוכננו בדרך מסוימת והנחו תוך כדי המעשה בדרך העשייה בפועל. קהילות הניסיון הנן המפתח ליכולת התחרותית של הארגון ולהתפתחותו לאורך זמן.

ארגונים מחייבים ממסד, בין אם מדובר במבנים, מדיניות או הגדרות תפקידים סדורות. סביב הממסד מתפתחת התדיינות, אך זו מוגבלת. היות והארגון רחב יותר מהקהילה (הוא כולל בדרך כלל מספר קהילות בתוכו) הוא מאפשר הפעלת דמיון חוצת קהילות, המחזקת את כל אחת ואחת מקהילות המעשה ויכולת הלמידה שלה. יש להבטיח, בהקמת ארגון, שהממסד התומך הנבנה לו משרת את ההתנסות ולא כובל אותו (בהגדרת ממסד קשיח ולא רלוונטי).

אתגר נוסף של הארגון, הנו לאפשר תכנון רב ערוצי של הידע והעברתו, על כל רבדיו (מהחזון ועד הפרטים) כדי לתמוך בהפיכת הארגון לארגון לומד[1].

על הארגון לתמוך בקהילות שבו ובלמידה, בפרט באפשור

ההתדיינות;

שימור הידע הקיים;

פיתוח ידע חדש;

הפצת הידע בארגון;

בית לזהויות השונות.

קהילות ניסיון הנן נכסים מרכזיים לארגון, היו והן מהוות את המרקם החברתי שבבסיסו של הארגון הלומד. פעמים רבות, לא שמים לב אליהם, היות ולא תמיד הן ישות פורמאלית. על הארגון לזכור שיכולתו להעמיק ויכולתו לחדש,תלויים ביצירה, בפיתוח ובהעברת הידע של קהילות הניסיון, ישנות כחדשות.  

הנחת יסוד הנה שחינוך לא מתבצע רק בין כותלי בית הספר ולא מיועד רק לילדים בתחילת דרכם בחיים. חינוך הנו מקצב על פיו קהילות ופרטים ממשיכים להתחדש באופן קבוע. המחבר יוצא נגד החינוך המתוכנן המתבצע בארגונים באמצעות הדרכות ובעיקר בין ארבע קירות, בכיתות למידה סדורות. הוא מנתח את החינוך באמצעות ארבעת מימדי התכנון (ראה פירוט לעיל על קהילות לומדות). שב, כמו בכל למידה, גם בחינוך, יש לתת דגש על התכנון לכר של חינוך, ולא על החינוך הישיר עצמו. מורים, הורים ומחנכים אחרים, שומה עליהם לחשוב לא רק על הגדרת תפקידם הפדגוגי, אלא גם (ואולי קודם כל) על חברותם הם בקהילות בהם הם מבקשים לחנך. כך ישכילו גם להבין טוב יותר איך נכון לחנך, מתוך הכרה והשתתפות עכשוויים בניסיון, וגם מתוך הפיכתם למודל קרוב יותר לחיקוי.  אל להם להיטמע כחברים רגילים .יש משמעות לריחוק מה), אך שומה עליהם להיות בפנים עם ריחוק מה, ולא מחוץ לקהילה, עם קירבת קלה. סודו של מנהל בעל השפעה הנה התנסותו השוטפת בפעילות הליבה של הארגון אותו הוא מוביל. היכולת של המחנך להיות שותף, ובמידה מסוימת, אפילו לאהוב ולחשוף את זהותו, הם שמאפשרים לו לייצר אמון, לשתף את ניסיונו ולהיות גורם מחנך הלכה למעשה. פתיחות של המחנך וקהילתו למצטרפים חדשים ולחיצוניים, תוך הזמנתם לזהותנו אנו, מאפשרת להם להיות מה שלא היו עד כה, ולהתחיל בהשגת מה שחשבנו שלעולם לא נשיג. השמיים הם הגבול.